הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


שיטת אוריין - המעגל הפתוח

 

התנועה הנמשכת שבין ההיסטוריה

לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית,

יוצרת הרמוניה אישית ואמנותית.

 

זהו הרעיון המרכזי של

"שיטת אוריין - המעגל הפתוח".

פירושו של דבר, שהחיים שלנו מתנהלים

בין ה"היסטוריה" - שהיא כל מה שקרה לנו

וידוע לנו מן העבר, לבין "החוויה האישית

המיידית" - שהיא מה שקורה לנו בזמן הווה

כשאנחנו מביאים לידי ביטוי את ה"היסטוריה".

 

לדוגמא: תחום האירוע האמנותי, שהוא משל לחיים,

מאפשר לנו להמחיש את הרעיון בקלות יחסית:

 

כשאנו רואים הצגה כלשהי, במקרים רבים

אנו רואים "היסטוריה" בלבד. כלומר,

תופעות שונות שהוכנו בעבר ומוצגות בפנינו:

המחזה, התפאורה, התאורה, המוסיקה, התלבושות,

הבימוי, הכוריאוגרפיה, בחירות המשחק של השחקנים - 

כל אלה הוכנו בעבר ומשוחזרים בפנינו בעת ההצגה.

 

אבל יש קושי מסוים בשחזור ה"היסטוריה":

ככל שאנו הולכים ומשחזרים אותה,

היא הולכת ומתרוקנת מעוצמתה.

הבמה היא מקום שבו הדבר מומחש

בצורה ברורה. אחרי מספר חזרות

או הצגות, בדרך כלל השחקן חש

שהוא מתרוקן מן העוצמות שאיפיינו

את הביצוע שלו בפעם הראשונה

שבה ביצע את הקטע. שחקנים נוטים אז

להפעיל תחבולות שונות כדי לרענן

את עצמם ולרענן את הקטע אבל

ההצלחה של הדבר היא אקראית.

 

מהי אם כן "החוויה האישית המיידית"?
היא הדבר שקורה ליוצר, המגיש לנו
את ה"היסטוריה" של ההצגה, ברגע שבו
הוא מבצע אותה. אם אז נשכיל לשלב
בין ה"היסטוריה" לבין "החוויה האישית המיידית",
תיווצר הרמוניה שתעשיר את היוצר ואת היצירה.

כיצד נעשה הדבר?

הנה דוגמא אפשרית: נניח שהשחקן מגיע בהצגה

לקטע שבו עליו, על פי הוראות הבימוי, להגיש אותו

"בעצב", או ב"בכי". אבל בדיוק באותו הרגע

משהו מצחיק אותו באופן אישי.

אולי הוא מזהה מישהו בקהל נוחר בשלווה בכיסאו,

או מישהו על הבמה מתבלבל בטקסט.

אלה דברים שקורים מעת לעת.

על פי הגישה הקלאסית של הגשת יצירה,

על השחקן להתעלם מהתקלות הללו

ולהגיש את הקטע על פי הוראות הבימוי,

ב"עצב" או ב"בכי".

 

מה למעשה קורה לשחקן ברגע זה?

אנרגיה מסוימת מושקעת עכשיו

בצחוק של השחקן, ועכשיו עליו

להשקיע אנרגיה נוספת כדי להדחיק

את הצחוק שלא יתפרץ החוצה

ובשארית האנרגיה שלו עליו להגיש את הקטע

ב"עצב" או ב"בכי", ככתוב בספר הבימוי.

זהו דבר שלרוב לא מצליח.

 

לשיטתנו הוא פשוט יכול לצחוק את הקטע,

ואז קורה הדבר המקסים הבא:

החוויה האישית המיידית של השחקן,

שלא היתה כתובה בספר הבימוי,

הופכת להיות חוויה לגיטימית,

ולחלק אינטגרלי בהצגה, ואינה סותרת אפילו

את הפרשנות הכוללת של היצירה!

זהו כמובן דבר שצריך ללמוד אותו ולהתאמן בו

על מנת שאפשר יהיה להביאו לידי ביטוי

ללא תקלות.

 

כל אדם-יוצר שנכנס לתחום האירוע האמנותי

להציג את היצירה שלו, מביא עימו אל התחום הזה

את התפקיד שעליו לבצע וגם את עצמו,

כלומר, את נפשו, רוחו, נשמתו.

מה שקורה לו באופן אישי,

יכול, או עלול, להשפיע על ביצוע היצירה.

הדבר נכון בכל תחום של חיינו,

מרגע שאנו מקיצים בבוקר מהשינה

ועד שאנו הולכים שוב לישון,

וגם בעת השינה שלנו.

 

על כן, אנו אומרים שרצוי שאדם יהיה מודע,

ולפחות במקצת, ל"חוויה האישית המיידית" שלו,

על מנת שיוכל לתעל אותה לטובת היצירה

ולטובת חייו בכלל.

 

יכול אדם לטעון שהוא מודע

ל"חוויה האישית המיידית" שלו

ובמידה מסוימת הוא צודק.

אבל הדבר אינו פשוט כל כך

כפי שהוא נראה במבט ראשון.

נדרש אימון אישי ותרגול אישי,

על מנת להרחיב את המודעות

ולפתח אותה ממודעות אקראית,

למודעות אישית שיטתית ועקבית,

המעשירה את חייו ויצירתו של האדם.