האיגרת השבועית

הסיפור: "היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן וימיו ספורים. הוא מפתח הזיה שבה
הוא מגיע למדינת ישראל, היהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים הרדומים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו - ישיש נרגן והזוי."

כל זה משל. הנמשל חי וקיים היום.

שיטת אוריין – המעגל הפתוח

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

בכל שנה בשבוע הזה, הובא כאן התיעוד המלא של "הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה".

השנה אין עוד "טקס אלטרנטיבי". הקול האופוזיציוני המובהק נדם אחרי 18 שנה. הוא נאלם דום מחמת הקולות האחרים, הלאומנים, הממלאים בצווחתם הפטריוטית את מרחב התודעה החברתית.

מזה שנים מספר מתקיימים בישראל טקסי שואה "אלטרנטיביים", "זיכרון בסלון" וחוגי בית אחרים, אבל הם אינם הטקס של שהרה וגיבסון ותיאטרון החדר ותיאטרון תמונע. רובם ככולם הם התרפקות נוסטלגית על סבלם של אחרים, במקום אחר, בזמן אחר  ושימוש נצלני של ניצולי השואה כחזיון של בידור מקאברי. ודאי שאין הם עוכרי שלווה ומעוררים לחשיבה מצפונית. כי כך היה הטקסט האלטרנטיבי מיסודם של גיבסון ושהרה.

כל שנה רשמנו בתכנייה: "הטקס האלטרנטיבי הראשון התקיים בשנת 1999 במועדון לוגוס, תל-אביב". לראשונה באותה שנה הציגו שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל את המודל שהתקיים מאז ועד עתה ולא עוד. הם יזמו וערכו והגישו והופיעו בו והזמינו מניין של גברים ונשים, בני הדור הישראלי השני והשלישי, שעלו לבמה ודיברו על חווית השואה האישית. תמיד זה היה מרתק ומרגש. ב-1999 אנשים עדיין לא ידעו עליו דבר אבל המועדון כבר אז היה מלא. המשטרה באה לסגור את המקום כי חשבה שמדובר במופע עינוגים. כשהסבירו להם מה קורה כאן הם נכנסו להלם ונסוגו בשקט. בשנה השנייה כבר היה התור בחוץ מתפתל אל מעבר לפינת הרחוב. הטקס האלטרנטיבי היה צורך נפשי וחברתי של ישראלים שקצו בדיבור הנפוח של הטקסים המרכזיים. הוא הפך לטקס מרכזי מבלי שאיבד את התוכן האופוזיציוני שלו. פעם אחת צעקתי בוז לאיש גל"ץ שדיבר על הבמה בטקס ודבריו נשמעו לי ימניים להחליא. פעם צעקו לי בוז כשדיברתי על הבמה את מה שככל הנראה, נראה להם, כדיבור שמאלי להחליא. בדרך כלל ישבו והקשיבו בשקט. לא מחאו כפיים מפני שידעו שלא מדובר בהצגה מבוימת, אלא בתיעוד אישי אותנטי ופעמים רבות גם קורע לב.

הטקס האחרון התקיים בשנה שעברה, ביום ד', כו ניסן, תשע"ו, 4.5.2016, בשעה 22:00, בתיאטרון תמונע, תל-אביב. כשהגעתי למקום לפני הטקס, אמר לי גיבסון: "אין קהל!" חשבתי שאני לא שומע נכון. יצאתי החוצה והרחוב היה ריק. לא היה התור הקלאסי שהתארך והתפתל עד מעבר לפינה. לא תם הטקס. לא נשלם. אולי רק ירד למחתרת להמתין לשעה שבא יידרש ממנו לשוב ולהכות על המצפון האנושי שלנו.
אני שואל את גיבסון, אז מה יהיה? הוא אומר: בשנה הבאה.

(הטקס האלטרנטיבי נערך בחסות תיאטרון החדר)

שלכם באהבה,
אמיר

עכשיו אנחנו שקועים באבל יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אמר מדליק הפנסים בתפקידו כשר הטקס

זה לא הזמן לדבר על הכיבוש

עכשיו אנחנו טרודים בדיונים על הדחת הנשיא
אמרה חברת הכנסת
זה לא הזמן לדבר על הכיבוש

עכשיו אנחנו מטפלים במשפטו של השר שנשק לחיילת וגם בזכויות האישה
אמר העיתונאי
זה לא הזמן לדבר על הכיבוש

עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומה של הצמיחה במשק
אמר הסוחר

אופס, עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של המיתון העולמי

אמר הסוחר
זה לא הזמן לדבר על הכיבוש

עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומן של ההכנות לקראת
ראש השנה
צום גדליה
יום הכיפורים
סוכות
יום הזיכרון ליצחק רבין
חנוכה
טו בשבט
פורים
יום המתנדב הבינלאומי
פסח
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
יום הזיכרון לחללי צה"ל
יום העצמאות
ל"ג בעומר
יום ירושלים
חג השבועות
צום תשעה באב
ראש השנה
אמר המורה
זה לא הזמן לדבר על סיומו של הכיבוש

עכשיו אנחנו עסוקים בהכנות לקראת המלחמה הבאה
אמר הקצין
זה לא הזמן לדבר על סיומו של הכיבוש

עכשיו מלחמה
אמר החייל
זה לא הזמן לסיים את הכיבוש

עכשיו נגמר הזמן שלכם
אמר מלאך המוות
ובזאת אני מסיים את הכיבוש

(אמיר אוריין)
(הופיע לראשונה באיגרת השבועית, יום ה', כ' בשבט תשס"ז, 8.2.07)

מתי זה קרה? לא מזמן. ראיתי אותו הולך על המדרכה וצועק אל תוך הסלולרי שלו:

"מה אני רוצה?! אני רוצה שתמותי! מה את רוצה?!"

הוא המשיך ללכת וצעק אל תוך הסלולרי והעוברים והשבים ממשיכים בדרכם ונוהגים כאילו מעולם לא שמעו מה אמר, כאילו הוא כלל לא קיים שם על המדרכה, כאילו כל אחד מהם צועד לבדו על מדרכה ריקה מאדם ושקוע בשרעפיו שלו עצמו מאז ומעולם.

הבוקר, על אותה מדרכה, באותה השעה, היא הלכה וצעקה אל תוך הסלולרי שלה: "אתה הורג אותי! אני לא רוצה שתהרוג אותי!"

היא המשיכה ללכת, צועקת אל תוך הסלולרי שלה ועולם כמנהגו נוהג.

(24.4.2017)

"המליאה" – דלת פתוחה

(צילום: גיא דוידי)

דלת פתוחה ליוצרים ולכל אחד ואחת.
פגישה דו-שבועית נינוחה עם קבלת שבת

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן",

נושא על הפרק, במה פתוחה.

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

מנחה: אמיר אוריין.

משך הפגישה: 3 ש' בערך.
20 שח לכיסוי הוצאות, כולל כיבוד.

הפגישה הבאה:

יום ו', 14.4.2017, בשעה 16:00

תיאטרון החדר, רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל. (המליאה)

הבזקים של תפיסה מדויקת

שירה, מוסיקה, מחשבות. מגישה משפחת נרדי: ד"ר רבקה נרדי, ד"ר חן נרדי, בן נרדי ובליווי מוסיקאלי. בהשראת ספר השירה של בן נרדי. אהבה, בגידות, זוגיות ושמחת חיים, פחדים ובדידות, זהות ושייכות וגם על אמת ושקר שבין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו. מונולוגים מהעולם אישי, הזוגי ומחדר הטיפולים.

בוקר יום ו', 12.5.2017, 09:45-12:00 (כולל השיחה שלאחר ההצגה)

בית התרבות ע"ש רייזל, רחוב גאולה 12, כפר סבא

60 ₪. לפרטים: רבקה, 0506-323363, חן, 0506-702727

היטלר

בקרוב הוא חוזר

 נו-אקסיט

בקרוב הם חוזרים

הנוסע הסמוי

בקרוב הוא חוזר.

המשרתים

בקרוב הם חוזרים

מונולוגים לשחקנים/ות בדוא"ל שלך

קבלו חינם, את קובץ המונולוגים של תיאטרון החדר.

(קובץ PDF המכיל יותר ממאה מונולוגים נפוצים). כתבו אל הדוא"ל שלנו.