"אני רוצה לרקוד!" אמר הרקדן, "לרקוד! לרקוד! ולא
אכפת לי תחת איזה דגל אני רוקד! אני רקדן! אני רוצה לרקוד עד שכל הדגלים ייעלמו,
והעולם לא יהיה עוד, ורק הגוף שלי ינוע בחלל, משוחרר מכל חוקי ארץ ושמיים!"
"אני רוצה לשיר!" אמר הזמר, "לשיר! לשיר! ולא אכפת
לי תחת איזה דגל אני שר! אני זמר! אני רוצה לשיר עד שכל הדגלים ייעלמו, והעולם לא
יהיה עוד, ורק הקול שלי ימלא את החלל בעונג אלוהי נשגב!"
"אני רוצה לשחק!" אמר השחקן, "לשחק! לשחק! ולא אכפת
לי תחת איזה דגל אני משחק! אני שחקן! אני רוצה לשחק עד שכל העולם יעצור את נשימתו
ויביט בי מהופנט, וכל הדגלים ייעלמו, והעולם לא יהיה עוד, ורק הרגש שלי ימלא את
החלל בזעקה נשגבה טרגי-קומית קורעת לב וענוגה לנצח!"
"בראבו!" אמר הקצין בחיוך ומחא כפיים. אחר כך הוא שלף את
האקדח, נשא אותו מעלה אל גובה הכתף, כיוון בנחת ובריכוז מתורגל היטב וידו לא רעדה.
הוא ירה פעם אחת אל רגלו של הרקדן, פעם אחת אל גרונו של הזמר, ופעם אחת אל ראשו של
השחקן, אל מרכז מצחו, מעט גבוה מקו האופק של העין. אחר כך, בתנועה איטית ושקולה,
הוריד את האקדח, והחליק אותו אל תוך הנרתיק פנימה, בדיוק בקו המותן. "אני
אוהב לירות" אמר הקצין בחיוך, "ולא אכפת לי במי אני יורה. כשאני יורה,
מתאחד הגוף שלי עם קת האקדח, והקליע חותך את האוויר אל תוך המטרה שלפני, ובאותו
רגע כל העולם כולו מתפוצץ ברעם אדיר ומושלם ועכשיו", אמר הקצין, "הניפו
את הדגל! אנחנו מתקדמים!"
לכל מדי המים בעיר יש מכסה. סליחה, לרוב מדי המים בעיר יש מכסה והוא
גמיש ושחור וקל לפתיחה ולסגירה. הביטו במד המים הקרוב למקום מגוריכם. האם הוא פתוח
או סגור? רוב הסיכויים הם שהמכסה פתוח, אלא אם כן, עברתי וסגרתי אותו. אפשר לטעון
שבעניין מדי מים, יש מגמה תרבותית מרכזית שלטת והיא שכל מדי המים בעיר, המכסה שלהם
פתוח ומורם. מדוע?
בא המודד ופותח את המכסה כדי לרשום את המספר הרץ של כמות המים העוברת
לצרכן. אבל לאחר שרשם מה שרשם, הוא מניח את מד המים פתוח ולא סוגר אותו. מדוע לא
סוגר? האם הוא משאיר את המכסה פתוח מחמת הקושי הפיסי שבסגירת המכסה? לא נראה לי.
הפתיחה והסגירה קלות הן ביותר לביצוע, גם לבעלי מוח רופס ביותר. אולי הוא משאיר את
המכסה פתוח כדי לחסוך בזמנו היקר ואז מד מים שמכסהו הורם ונפתח יישאר פתוח עד
המדידה הבאה ותיחסך הטרחה מהמודד היגע? אבל כבר מצאנו שהפתיחה והסגירה קלות לביצוע
לכל בעלי המוחות המשונים ביותר. זו סתם פעולה אוטומטית. אם כן, מה סוד הפתיחה שאין
אחריה סגירה?
הסיבה האמתית והקובעת והבלבדית
והנוראה, טמונה באופי המקומי: אנחנו חברה של פראיירים. כלומר חברה שהדבר שהכי
מפחיד אותה הוא להיות פראייר. פצצות ופיגועים? קטן עלינו, אבל תחושת הפראייריות
קשה מנשוא. לפתוח מכסה מוכרחים, כדי לרשום מספר רץ. אבל לסגור מכסה? מה?! אני
פראייר?! או בניסוח נחוש יותר: אני לא פראייר של אף אחד! אני דווקא לא אסגור את
המכסה! כנגד פצצות ופיגועים הוא חושב שהוא לא יכול לעשות שום דבר. אבל לסגור מכסה?
אף אחד לא יגיד לו מה לעשות! כאן הוא המלך והוא הקובע.
מוסיקאי, עורך סרטים, במאי של סרטים שיש בהם מגע אנושי נדיר ברגישותו. לסרט של
אביגדור יש לגשת מתוך הסכמה לזרום עם החיים כפי שהם ולא כפי שהם בסרטים. קחו לכם
עשר דקות והתמכרו. הסרט של וייל דורש לא רק להסתכל בו, אלא גם לראות, להביט,
להתבונן, מלשון בינה. כאן זהו פרגמנט מאפיין. שם הסרט: BeachComb.
יוצרים מופיעים: דורית אבנט, ענבר קרסל,
לאנא פאהום, אבי גיבסון בר-אל
40 ₪ כולל שתייה וכדורי שוקולד
יום ד', 24.5.2017, בשעה 20:30
תיאטרון החדר, רחוב יוסף הנשיא
5, תל-אביב
טל': 03-5171818, 052-340-1478, 050-849-7715
הבזקים של תפיסה מדויקת
שירה, מוסיקה, מחשבות. מגישה משפחת נרדי: ד"ר
רבקה נרדי, ד"ר חן נרדי, בן נרדי ובליווי מוסיקאלי. בהשראת ספר השירה של בן
נרדי. אהבה, בגידות, זוגיות ושמחת חיים, פחדים ובדידות, זהות ושייכות וגם על אמת
ושקר שבין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו. מונולוגים מהעולם אישי, הזוגי ומחדר
הטיפולים.
בוקר יום ו', 12.5.2017, 09:45-12:00
(כולל השיחה שלאחר ההצגה)
בית התרבות ע"ש רייזל, רחוב
גאולה 12, כפר סבא
60 ₪. לפרטים: רבקה, 0506-323363, חן,
0506-702727
היטלר
הנוסע הסמוי
המשרתים
בקרוב הם חוזרים
טל': 03-5171818, 050-849-7715
מונולוגים לשחקנים/ות בדוא"ל
שלך
קבלו חינם, את קובץ המונולוגים של תיאטרון
החדר.
(קובץ PDF המכיל
יותר ממאה מונולוגים נפוצים). כתבו אל הדוא"ל
שלנו.
