הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


האיגרת השבועית

יום ה', 2017 . 6 . 8

הוצאה מיוחדת: עכו, ישראל, 2017


באיגרת זו:

•   תרבות ישראל שנת אפס
פסטיבל עכו 2017 - קו פרשת המים של התרבות הישראלית.

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

 

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)


זו הייתה השבוע נקודת המעבר אל עולם פשיסטי למהדרין. ליתר דיוק: יום א', 4.6.2017, בשעה עשר בבוקר, יום לפני ציון תחילת "מלחמת ששת הימים" ובלי ספק ההקשר הזה יוצר סימון היסטורי משמעותי. באותה השעה, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו, גיבסון בר-אל מגיש את כתב ההתפטרות למנכ"ל הפסטיבל, מר אלברט בן שלוש. להזכיר: הסיבה המוצהרת היא הצנזורה שהטיל השלטון על החלטות הוועדה האמנותית בראשותו של גיבסון. הסיבה שניתן להגדיר אותה רק בדיעבד: השלטון החליט על חיסול פסטיבל עכו בתבניתו ההיסטורית.

 

עידן חדש. התיאטרון הישראלי ימנה את ימיו עד לרגע זה ויתחיל למנות את ימיו אחרי רגע זה ומניינה של שנה זו הוא: תרבות ישראל שנת אפס!

 

צנזורה בישראל הייתה מאז ומתמיד. אבל רוב זמנה היא הניחה מרווח פעולה צר, שדרכו הסתננו מסרים הכרחיים לתודעה הציבורית, עדיין ניתן היה לקיים, במגבלות ידועות, שיח חברתי דרמטי, כלומר, רב-שיח בין צבעי תרבות שונים. הגשת כתב ההתפטרות של המנהל האמנותי של פסטיבל עכו, מסמנת את הרגע ההיסטורי שבו השלטון הישראלי הוריד את הכפפות וחשף את ציפורני הטוטליטריזם היהודו-לאומני. זוהי הכרזת מלחמה על חופש הביטוי, על הזכות לחיות בדו-קיום של שלום, על הזכות היסודית וההכרחית לבקר את השלטון. על הזכות להיות בוטה, להיות מזעזע, לעכור את שלוותו של הקהל ובאמצעות היצירה לקעקע את אושיות הסדר הרע הקיים. זו הכרזת מלחמה על הזכות לקרוא לשלטון להתפטר, הזכות להחליף את השלטון המתועב הזה, שהיא זכות בסיסית של כל אדם יוצר, זו הכרזת מלחמה על הזכות הבסיסית המוקנית לכל אזרח מתוקף הגדרתו, לקבל מימון מהשלטון הזה כדי לבקר את השלטון הזה. משום שהממון הזה הוא לא של השלטון אלא של האזרחים והוא הופקד בידי השלטון על תנאי שהוא ישמש לקידום תרבות חופשית מכל צנזורה.

 

את המימון הזה לקח השלטון והוא משתמש בו לביצוע פשעים כנגד האנושות ככלל ופשעי תרבות בפרט ועל כן אחת דתו: להסתלק וזוהי זכותו הבסיסית של כל אדם יוצר וכל אדם בכלל לומר דברים אלו ולחיות על פיהם ולהיאבק להגשמתם מבלי שיאונה לו כל רע. זו המשמעות האמתית של מדינה מתוקנת וישראל כבר זמן רב לא מדינה מתוקנת כלל.

 

זהו עולם חדש שיוצרי ישראל לא הכירו כמוהו, אולי הכירו רק בדומה לו.

 

שרת התרבות היא קצה קרחון שתפקידו ההיסטורי להקפיא ולשמר את התרבות הישראלית במצב של שיתוק, היא הליצנית הצועדת בראש מחנה הקלגסים שבראשו עומד ראש ממשלה שעבר גבולות של מותר ואסור. עכשיו מותר לו. כך לפחות חושבים הוא וחבר מרעיו. אחרי שחיסל את התקשורת החופשית ואת החינוך ההומניסטי ואת הרווחה והתרבות, עכשיו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. שרת התרבות היא רק פיון שהוא שולח כדי לבדוק את מצב הרוח האזרחי.

 

שוב לא יוכלו יוצרי ישראל, בתמיכת השלטון, למחות על עוולותיו של השלטון ולקוות שקולם יישמע. שוב לא יוכלו יוצרי ישראל אפילו לסמן מחאה באופן חתרני ונסתר, כך שאיש מלבדם ומלבד עוד מתי מעט אינטליגנטים יוכל להבין את המסר הנסתר. שוב לא יוכלו יוצרי ישראל ליצור אמנות בגלוי ובתמיכה ציבורית, אלא רק תרבות בידור. בין אם יפיקו מחזה מבוסס שייקספיר, לוין או כל יוצר צעיר חדש, הכול יתערבב לעיסה בידורית שמנונית במקרה הרע ועיסה פטריוטית גזענית במקרה הרע יותר.

 

הבימה וכל התיאטרונים הנתמכים, הפרינג' וכל מרכזיו הנתמכים, האופרה, להקות המחול הנתמכות, התזמורות הגדולות והקטנות, כולם ינגנו את שירת השלטון או יתפרקו. אל דאגה, הם לא יתפרקו. אנשים צריכים לאכול ולשתות וגג מעל לראש. מאז ומתמיד התרבות המרכזית שרתה בנאמנות את הרודנים המתועבים ביותר. עכשיו בישראל זה רשמי. לא מכבר, שרת התרבות, בישיבה מיוחדת במועצת עיריית עכו, שנועדה להכשיר את השרץ שבידיה, הגדירה ביקורת אמנותית לגיטימית כהסתה ומאבק יצירתי למען זכויות אזרח היא הגדירה כפשע. זהו שיח-חדש ובחומרתו זו הוא מעולם לא הוכרז בישראל. תהיו נחמדים? יהיה לכם מה לאכול. לא תהיו נחמדים? לכו תעשו עבודות קבלן.

 

תשכחו מאמנות, רק בידור ולמי שלא היה בשיעור הזה, הנה תקציר:

בידור משמר סדר קיים והוא לעולם לא משנה את המציאות.

אמנות מערערת על הסדר הקיים והיא משנה את המציאות, תמיד!

זו חלוקת התפקידים הקלאסית בתרבות – עד שמופיע הדיקטטור הראשון.

בישראל הוא הופיע.

 

רוב היוצרים הישראלים כלל לא מודעים לשינוי הזה ולא מבינים אותו. יוצר אחד טען כי היוצרים עצמם אשמים בכך שגרשו אותם מעכו כי הם "תקפו את חברי ועדת ההיגוי" על כי צנזרו להם הפקה. האיש הזה כלל לא יודע וכלל לא מבין מה קורה סביבו. הוא אינו יודע באיזו זהירות מופלגת והתנהגות מנומסת פעלו היוצרים אל מול קלגסי השלטון בעכו וכיצד התחננו על נפשה של היצירה שצונזרה ובאיזו גסות רוח ואכזריות חסרת חמלה נהגו כלפיהם אנשי הימין בוועדת ההיגוי וכיצד התעללו במנהל האמנותי ובוועדה האמנותית ואילו הוא, המנהל האמנותי, אל מול ההתקפות, המשיך בעבודת היצירה, עד לרגע שבו היה ברור שהשלטון נחוש בדעתו לחסל את פסטיבל עכו במתכונתו הקלאסית ובתנאים הללו היושרה האמנותית של מנהל הפסטיבל לא הניחה לו לעשות מלאכתו רמיה והוא התפטר.

 

כאמור, מפלגת השלטון, בידי שליחיה בעכו, חיסלה את פסטיבל עכו בצורתו האמנותית ההיסטורית. עכשיו הם יבחרו במי שיעשה את רצונם ויעלו פסטיבל צבוע, חנפני וחסר ערך אמנותי. נבואה זו יש לה על להתבסס. היא נשענת הניסיון ההיסטורי המקצועי של מי שתיאטרון הוא תחום העיסוק שלהם. ניתן לנבא זאת בסבירות מאד מתקבלת על הדעת.


הי חבר, זהו עולם חדש!

 

תבינו, אם אתם עובדים בהבימה או בקאמרי או בפסטיבל עכו ודומיהם, אתם משרתים את ביבי. אני לא בא אליכם בטענות ולא מבקש מכם לא לעשות זאת. הבן אדם צריך לאכול ולשתות וגג מעל הראש. מהיום והלאה, לעבוד בהבימה ובקאמרי ובפסטיבל עכו ודומיהם זה כמו ללקק באחוריו של השלטון. המון יוצרים עושים זאת באדישות, באהבה או סתם מתוך הרגל, כי מעולם לא לימדו אותם דבר אחר. רק שתדעו איזה תפקיד חברתי אתם ממלאים, ברצונכם או שלא ברצונכם.

 

"משהו רקוב בארץ דנמרק!" מכריז מרצלוס במחזה המלט והמחבר שייקספיר ידע מדוע כתב כך ולא: "משהו רקוב בארץ אנגליה!" שהיא ארצו ובה, אם היה אומר כך, היו עורפים את ראשו או משליכים אותו לכלא הלונדוני לשארית ימיו ושורפים את התיאטרון שלו.

 

מה יעשו יוצרים המבקשים לעשות אמנות? עכשיו אין להם מה לחפש במרכזי התרבות הנתמכים, אלא אם כן הם מוכנים "לעדן את המסר", או "להרחיק את עדותם", כפי שעשה שייקספיר וכפי שמלמדים, בטעות מכוונת, במרכזי הלימוד הנתמכים, או במילים אחרות: ליצור יצירות מרוככות וחנפניות שעושות בידור ומטמטמות את המצפון החברתי ויש שיאמרו שגם זה משהו.

 

אני לעצמי, אם יש לי ברירה, ללכת להבימה למשל, או להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה, אני בוחר בבית כי בשני המקרים אני צורך בידור ובמקרה השני, בבית, אני גם חוסך ממון.

 

ובאמת מה נותר לעשות? התשובה לא קלה. אפשרות אחת היא לרדת למחתרת כי יש לחשוש שהשלטון ירדוף אמנים גם אם הם לא מקבלים מימון ממשלתי, כמו במקרה של "שוברים שתיקה". גם רדיפתם של אלה היא אחד מהסימנים של שנת האפס. האפשרות הנראית כרלוונטית ביותר היא יצירת מגמה תרבותית של תיאטרוני חדר. בכל מקרה, יש לחשוב מחדש את משמעות המושג "אדם יוצר" ו"אמן" ולהבין קודם לכול שהאמנות לא נועדה להרוויח כסף ולקבל פרסום, לשם כך יש בידור.

 

האמנות היא פעולה חברתית בעלת ערך מוסף מוסרי והיא נועדה לתקן את מצבו של האדם. אם נבין זאת, נעשה זאת ואז יש תקווה. זה מה שניסו גיבסון וחבריו לעשות בעכו עד שהקלגסים חסמו את דרכם.

בהצלחה לאמנים. כי אמנות היא תנאי לתיקון מצבו של האדם!

 

שלכם באהבה,
אמיר אוריין

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il