"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)

האיגרת השבועית

יום ה', 2017 . 7 . 27

-------

לימודי משחק ובימוי

טל': 03-5171818

מידע נוסף כאן

ייעוץ אישי:

אמיר אוריין, 052-340-1478

-------

המליאה - דלת פתוחה ליוצרים וקהל

יום ו', 4.8.2017, 16:00

על סדר היום גם

חזרה פתוחה של "איילת אהבים"

פרטים באיגרת

-------

באיגרת זו:

•	מדברים על החדר: רננה רז

•	שיטת אוריין - המעגל הפתוח: נימוסים והליכות פרק ראשון

•	פינה חמה ליוצר/ת: אביגדור וייל: פרויקט זן

•	אודישנים דרושים: להיכנס לרגע

•	אירועים: לוח קטן

מדברים על החדר: רננה רז

רננה רז מדברת על לימודיה בתיאטרון החדר: "כאן למדתי כיצד להיות אדם-יוצר". בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

קישור קבוע

שיטת אוריין - המעגל הפתוח

נימוסים והליכות פרק ראשון

[ ארכיון ]

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית

כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)

נכחתי בהצגת תיאטרון. לא בתיאטרון החדר, אבל גם זה היה מקום קטן שאפשר שתיווצר בו אווירה אינטימית שבה אתה לא לגמרי יכול להתעלם מזולתך, אלא אם כן אתה מתאמץ וזה מה שעושים בדרך כלל.

ההצגה הייתה טובה למדי, במסגרת מה שניתן לעשות בתנאים הבלתי אנושיים של תיאטרונים קטנים בישראל. היא הייתה שייכת כמובן לזרם המרכזי של התרבות. הזרם הקואליציוני. לא האופוזיציוני. אולי זו אמירה מיותרת, אבל היא מובאת כאן כתזכורת לכך שתחת שלטונה של שרת התרבות הנוכחית לא תיתכן הצגה שתהיה אופוזיציונית, ודאי לא מהפכנית. ועל כן - הצגה מן המניין. אבל לא ההצגה היא הסיפור, אלא הקהל.

קהל נכנס לאולם הקטן בפנים קפואות. שלא יתפסו אותו שמח או נלהב או מצפה בהשתוקקות לקראת החוויה המזומנת לו, כי אז הוא עלול להיתפס כ"פתטי" ואין עוון חמור מזה: להיראות פתטי או לחילופין, פראייר.

הקהל היהודי הישראלי, שהוא מוטציה מקומית לא מוצלחת במיוחד של האדם היהודי האוניברסלי, מציג בציבור שתי הבעות פנים בלבד. האחת היא אדישות עד גועל-נפש והשנייה כעס. ליותר מזה הוא לא מסוגל, או שעדיין לא ניסה ואין לו כוח לנסות. אם תראו אדם נכנס לאולם תיאטרון בפנים צוהלות, אולי הוא לקח משהו.

קהל מתיישב על מקומו כאילו הכיסא מזוהם באופן רדיואקטיבי. לא מביט סביב כי אין מה לראות, או לפחות כך הוא חושב, ועוד בטרם פגע ישבנו בכיסא, הוא מוציא את הסלולרי. האור הכחלחל של המכשיר מאיר את פניו בגוון של מוות. הוא ממשיך לשלוח ולקבל מסרים גם אחרי שההצגה החלה. תארו לעצמכם את מצבו הנפשי של שחקן שעומד על הבמה ושופך נפשו ונשמתו אל מול הקהל ובשורה הראשונה יושב טמבל ומשוחח עם הדודה שלו על הפצעון שצמח לה בקצה האף שלה.

- "לא נורא", אומר לי שחקן מתיאטרון החדר, "הרי מיד אני יכול לברר לעצמי מה החוויה האישית המידית שלי אל מול ההתרחשות הזאת באולם ולתת לה ביטוי באמצעות הטקסט, לא כן?"

- "אכן", אני עונה לו, "אבל אלף: למה מראש להעמיד את היוצרים במבחנים מתועבים כאלה? ובית: לא כל השחקנים הם בוגרי תיאטרון החדר ואז הם מגיבים במתח ותסכול ולא יודעים מה זו חוויה אישית מידית ואיך נותנים לה ביטוי ואיכות הביצוע שלהם יורדת באופן מדאיג וההצגה מידרדרת."

והיה גם מבקר תיאטרון אחד. בהיותו מבוגר מאד הוא מאלו שמזלזלים בסלולרי. יש לו דפדפת שבה הוא מנפנף אל מול פניהם של השחקנים. ההצגה אך זה עתה החלה, שחקן נכנס לבמה וכבר המבקר רושם בחריצות בדפדפת מה שרושם, בעודו יושב בשורה הראשונה אל מול פניו של היוצר. אחר כך, כעבור זמן רב למדי, נמאס לו לרשום, הוא מכניס את הדפדפת ברעש גדול אל התיק וסוגר את התיק ואז נזכר ששכח להכניס לתיק את העט ואז הוא פותח את התיק ומכניס את העט אל תוך התיק וסוגר את התיק ואז הוא פותח את התיק ומוציא את הסלולרי ושולח מסרון לדודה שלו לשאול על הפצעון שצמח לה בקצה האף שלה.

ההצגה נמשכת והקהל מביט בבמה בפנים אטומות. שחקן צריך להיות בעל אומץ לב נדיר או עור עבה במיוחד כדי לעמוד בפני קהל שמביט בך בעיניים כבויות כאילו אתה לא קיים ולהמשיך לשחק. מה, אי אפשר לפחות לעודד את השחקן שעל הבמה במבט חייכני? הוא לא המשרת השקוף שלך. הוא היוצר בשבילך. האם הפנים האדישות הן סימן שהקהל לא אהב את ההצגה? לא כך התרשמתי מתגובותיו אחרי ההצגה. הם אהבו אותה. אבל להציג פנים נעימות לזולת? זה כלל לא עולה על דעתם.

המקום כאמור קטן ואחרי ההצגה השחקנים מתערבבים בקהל כי כמו בכל ההצגות באולמות הקטנים הללו חלק מהקהל הוא חברים של השחקנים. שחקן אחרי הצגה הוא אדם בודד מאד, גם אם הוא מוקף בקהל אוהד. הוא משתוקק למילה טובה ושותה בצמא כל מחמאה. אבל קהל עובר על פני השחקנים הללו כאילו היו שקופים. משתדלים לא להיתפס במבט, שאם ייתפסו, יהיו נאלצים לומר מילה טובה והם יודעים כמה קשה להם לעשות זאת.

הלכתי לשחקנים, חלקם אני כלל לא מכיר באופן אישי והודיתי לכל אחד מהם ונתתי מחמאות על מה שנראה לי נכון להחמיא. הם שמחו. תלמיד אחד אמר לי פעם שהוא מתבייש לעשות זאת, כלומר לגשת לשחקן אחרי הצגה ולומר תודה. אמרתי לו שהפעם הראשונה קשה. אחר כך מתמכרים.

אני מוכן לסלוח לו לקהל כמעט על הכול: על גסותו, טיפשותו, ניוונו התודעתי בכלל והבורות המופגנת שלו בפרט. על דבר אחד אני לא יכול לסלוח: על היעדר חמלה.

שלכם באהבה,
אמיר אוריין

(אמיר אוריין, המעגל הפתוח - ספר אמנויות במה ומסך, ספרית פועלים, 1998, טל': 03-5171818)

קישור קבוע