... וְכַאֲשֶׁר הִתְפַּלֵּשׁ עָפָר מִן הָאֲדָמָה
בְּדַם הַנֶּפֶשׁ
רָאָה אֱלוהִים כִּי לא-טוֹב
וַיּאמֶר: יְהִי עוֹר !
מִנִּי אָז אָנוּ
צְרוֹרוֹת אָדָם מְצורָרִים
וְאֵין אִישׁ יוֹצֵא מֵעוֹרוֹ.
לִבְרוּאִים אֲחֵרִים
נָתַן אֱלוהִים
פַּרְווֹת-שֵׂעָר, קַשְׂקֶשֶׂת,
אֲבָל לָנוּ, הַנִּבְחָרִים
רַק עוֹר דַּקִּיק, שָקוּף מְעַט
כִּי בְּצַלְמוֹ עָשָה אוֹתָנוּ
וְלא אָבָה צַלְמוֹ לְהַסְתִּיר.
עִל-כֵּן עָטָנוּ מָסָךְ מֵאִיר
שֶׁנִּהְיֶה לוֹ עוֹלָם-מַרְאוֹת מַחֲזִיר.
(אוּלַי אֵי-ֹשָם הוּא יוֹשֵׁב בִּמְרוֹמָיו,
גָּבוֹהַּ-מֵעַל-גָּבוֹהַּ,
שׂוֹחֵק עַל בָּבוּאוֹת-קוֹפָיו
ֹשֶהוֹעִידָם לִגְוֹעַ ? )
... וּמֵעֵבֶר לְמָסַךְ הָעוֹר
מִתִפַּלּש הֶעָפָר בַּדָּם
וְלא טוֹב.
אֲבָל אָנוּ
צְרוֹרוֹת אָדָם מְצורָרִים
וְאֵין אִישׁ יוֹצֵא מִצַּעֲרוֹ.
(רנה לי, משוררת, חוקרת ופרופסור לעברית בגמלאות. השיר כלול בספרה “והים אנה ילך?”, הוצאת “כרמל”, 2010)
