(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

29. אחרי מות: ויקרא ט"ז - י"ח

"וידבר יהוה אל-משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני-יהוה וימותו".

(ויקרא ט"ז 1).

30. קדשים: ויקרא י"ט - כ'

"וידבר יהוה אל-משה לאמֹר. דבר אל-כל-עדת בני-ישראל ואמרת אליהם, קד(ו)שים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם".

(ויקרא י"ט 1 – 2).

בפרשת שמיני (פרשה 26) מובא סיפור בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, שהקריבו "אש זרה", שלא הייתה לרוחו של האל, ואז יצאה אש מלפני האל ושרפה אותם. מיד לאחר מכן, "אחרי מות שני בני אהרן", נדרש אהרן להמשיך בפולחן. לא ידוע אם הייתה לו שהות להתאבל על בניו. יש להניח שכן. מפרשים אומרים שמשה, באופן אישי, ניחם את אהרן. לא במקרה התקנה הבאה שמתקן האל היא שאין להיכנס לקודש הקודשים שלו, אלא אם כן תחילה ממלא הכהן את המקום בקטורת שתחשיך אותו, כביכול, פניה של האלוהות לא ייראו. כמובן שאין מדובר בפנים גשמיים של אל. אין לו גוף וגם לא דמות הגוף, אלא שזוהי דוגמא לריחוק שיש לקיים בין האדם לבין האל היהודי המונותיאיסטי, ליצירת אל מופשט מכל תו גשמי, כחלק מהמגמה להעצים את כוחו של האל הזה.

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ט: "אם כן, מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלהים, יד ה', עיני ה', אזני ה', וכיוצא בדברים האלו? הכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות. ודיברה תורה כלשון בני אדם, והכול כינויים הם. שנאמר, אם שנותיי ברק חרבי. וכי חרב יש לו? ובחרב הוא הורג? אלא משל והכול משל. ראיה לדבר, שנביא אחד אומר שראה הקב"ה לבוש כתלג חיוור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה, משה רבנו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח צבור עטוף.  (יש) לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכול במראה הנבואה ובמחזה. ואמת הדבר אין דעתו של אדם מבינה ולא יכולה להשיגו ולחקרו. וזה שאמר הכתוב, החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא"...

... בהפטרה לפרשת קדושים קוראים בספר עמוס:

"הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום יהוה, הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתים מכפתור, וארם מקיר" (עמוס ט' 7).

אומר האל: "אתם אומרים שאלוהים הוציא אתכם ממצרים ובחר בכם מכל העמים? תסלחו לי, אבל אתם לא טובים יותר מכושיים, שכידוע נחשבים במקרא לנחותים שבבני האדם (זכויות אדם במובן המודרני לא היו ידועות אז לכותב המקרא). הלוא אני הוצאתי גם את פלשתים מכפתור ואת ארם מקיר!" אם כך, האם מותר היהודי על פני הגוי – אין? האם גורל שווה לכל בני האדם מלפני האל, והעם החוטא יבוא על עונשו, אפילו הוא העם הנבחר? אכן כך הוא הדבר, אבל בהבדל קטן:

"אפס כי לא אשמיד את-בית יעקב, נאום יהוה" (עמוס, ט' 8).

קודם לכן הוא מבהיר באופן חד-משמעי:

"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס, ג' 2).

בסופו של דבר המקרא מחויב לעקרון הבחירה. אם כן, מהי משמעות הבחירה הזאת אצל עמוס? על דרך השלילה מתבררת התשובה. על דרך פירוט העוולות שאותו עם נבחר מבצע, ניתן להסיק על תפקידה של הבחירה:

"ההופכים ללענה משפט, וצדקה לארץ הניחו" (עמוס ה' 7),

"השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון" (עמוס, ו' 1),

"כי הפכתם לראש משפט, ופרי צדקה – ללענה" (עמוס, ו' 12. "ראש": צמח רעיל, סבורים שהוא פקועית-השדה או ראש-עקוד או צמח הפרג).

"שמעו-זאת, השואפים אביון, ולהשבית (לדכא) עניי-ארץ (עמוס, ח' 4, עניי-ארץ, כתוב במקור ענוי-ארץ. עניות וענווה דינם אחד, ויש לנהוג בהם כבוד).

לאמר, מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת – ונפתחה-בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל, ולעוות מאזני מרמה. לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעליים, ומפל בר נשביר" (עמוס, ח' 4-6).

חטאו של העם הנבחר אינו בזה שהוא מקיים פולחן זה או אחר, בכוונה גדולה או קטנה. חטאו בעושק-דלים ודיכוי-עניים. אין זה משנה אם מדובר בדיכוי ובשעבוד בן-עמך או בן עם אחר. דיכוי הוא דיכוי, ושעבוד הוא שעבוד ולעם המדכא ומשעבד את אחיו בני האדם, אין זכות לדרוש דבר, ודאי לא לכנות את עצמו "עם נבחר". עקרון הבחירה לא יכול להיות קהילתי, חברתי, אתני או גזעי, שאם הוא כזה, כי אז כל קבוצה המגדירה את עצמה כנבחרת, מיד מחשידה את עצמה כפשיסטית או כנאצית, או סתם גזענית מסוג זה או אחר.

עקרון הבחירה אינו רק חברתי קהילתי, אלא בראש ובראשונה אישי. זוהי אחריות אישית של אדם אל מול העולם ופירושו הוא: אני מטיל על עצמי את חובת תיקונו של עולם, בלי לפגוע בשלומו וברווחתו של הזולת. תיקון זה הוא מעבר לפולחנים דתיים או תפיסות מדיניות. הוא אישי ואנושי.

מדרש משלי (בובר), פרשה כא, [ג]: "[ג] עשה צדקה ומשפט. אמר ר' [אלעזר בר'] שמעון, כל העושה צדקה ומשפט, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב (לפני) עולות וזבחים. שנאמר, נבחר לה' מזֶבַח. אמר ר' ירמיה, כל יום שיש צדקה ומשפט בעולם, חביב לפני הקב"ה מעולות וזבחים, שנאמר, נבחר לה' מזבח.

מי שמבקש תיקון, יכול להתחיל בכך שייעשה בכל יום מעשה חסד אחד עם זולתו. זוהי גם חובתו של האמן: לעשות חסד עם קהלו, לא על ידי הרדמת המצפון החברתי שלו, שאז הוא עושה כמעשיו של נביא השקר, אלא בעוררות תודעתית לעוול המתרחש בעולמו. זהו צעד אחד בדרך להבנת תפקידו החברתי של אדם-יוצר.

כאמור, רעיון הבחירה יכול לשמש פיצוי נפשי על עוולות, אמיתיות או מדומות, הנעשות למדוכא. רעיון זה מתהפך ונעשה מסוכן, אם עם זה שרואה עצמו נעלה על אחרים, מבקש להוציא את הרעיון מכלל הזיה, או מדיון תיאורטי, ליישומו במעשה. תורת הגזע של הנאצים הובילה לרצח עמים. תורת גזע האדונים הארי, היא גרסת גזע של רעיון הבחירה, שבמקורו הוא דתי. האם אך מקרה הוא שהנאצים, שאחזו בתורה זו, בצעו רצח-עם בבני העם היהודי, שתורתו מגדירה אותו כעם נבחר?

אחת מהסיבות לעליית הנאציזם בגרמניה, נעוצה במורשת התרבות האירופאית. דורות רבים התייחסו אירופאים אל הגרמנים כאל עם ברברי, נחות, בזוי ונקלה. לא פלא שעם זה שאף לפצות את עצמו על היחס הזה. מצד אחד, פיצו הגרמנים את עצמם בפיתוח תרבות השכלה נרחבת ומתקדמת, אבל בשוליה של תרבות זו בעבעה תורת גזע, שהגדירה את הגרמנים כמובחרים מכל העמים. כל עוד עצמתה הכלכלית והצבאית של גרמניה הייתה קטנה, לא נשקפה סכנה מיידית מצידה של תורת הגזע. אבל לאחר שנחלו מפלה במלחמת העולם הראשונה, וחוו השפלה מדינית, ושפל כלכלי מנוון, החלו הגרמנים להתאושש ולפתח כוח צבאי רב-עוצמה. הם עדיין נשאו בקרבם את רעיון הגזע הנבחר, וברגע שהיו מסוגלים לממש אותו, הפכו לסיכון סביבתי. הנאצי הביט ביהודי כמי שמביט במראה ורואה את עצמו. זהו תהליך של השלכה. כמו אדם המזהה בזולתו מרכיב אישיותי לא רצוי הקיים בו עצמו. למשל, הוא יכול לזהות בזולתו רגש נחיתות, שכמוהו קיים בו. את רגש הנחיתות של הזולת, הוא מזהה באמצעות רגש הנחיתות הקיים בו עצמו, ואז הוא עלול להיטען בחמת-זעם על הזולת, בגלל אותו מרכיב אישיותי לא רצוי לו. כך פעלה תורת הגזע הנאצית ביחס ליהודים.

הנאצים זיהו בתוך עצמם את רגש הנחיתות ההיסטורי שלהם עצמם, באמצעות זיהוי היהודי עם רעיון האדם הנחות. במסורת של הנצרות האירופאית יש היסטוריה ארוכה של הגדרת היהודים כעם בזוי, שאחראי לרצח המשיח (ע': ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה). השמדת היהודים היא פועל יוצא של חוויית הנחיתות הגרמנית ההיסטורית. הנאצים שהחלו בהשמדת נכים ובני אדם מוגבלים אחרים, הלכו והכלילו ברשימת הקבוצות הנחותות גם יהודים, הומוסקסואלים, צוענים, מתנגדים פוליטיים ואחרים.

היהודים פיתחו תרבות מוסר מורכבת וענפה. בשולי תרבות זו לא פסק העיסוק גם ברעיון הבחירה. אפשר לראות אותה נמשכת בשלושה מסלולים נפרדים:

1. בחירה לתיקון דתי – כסיבה לתיקון עצמי ביחס לעולם האלוהות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר בקבלה היהודית (משה אידל, קבלה, היבטים חדשים, הוצאת שוקן, 1993, עמ' 53).

2. בחירה מתבדלת – כעילה להתבדלות והתנשאות מעל לשאר העמים, בעיקר בחלק מהמגזרים האורתודוכסים (כי תבוא: דברים כ"ו 19: "ולתיתך עליון על כל הגויים").

3. בחירה כייעוד פוליטי – כסיבה לתיקון החברה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר החל מתקופת ההשכלה.

באמצע המאה העשרים נפגשו שני העמים, הגרמני והיהודי, בשדה הקרב האירופאי, שהפך לבית מטבחיים. הגרמני-נאצי, בעל תורת גזע האדונים, רוצח את היהודי בעל תורת העם הנבחר. יותר מחמישים ושנים מליון בני אדם נרצחים במלחמה הזאת, ובהם נרצחים שישה מליון יהודים.