הצטרפו לאיגרת השבועית

יצירה היא הניסיון לשים סדר בתוך אי-סדר. בעולם דחוס בתופעות מבלבלות, תפקיד היצירה הוא לעשות תיקון ולמצוא שלווה ונחמה.


ספר המעגל הפתוח

המעגל הפתוח - ספר אמנויות במה ומסך
המעגל הפתוח - ספר אמנויות במה ומסך
 

הספר המלא, המקורי והראשון בעברית,

לאמנויות במה ומסך,

בעל תפיסה שיטתית כוללת,

לאנשי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה,

למי שתפקידו מזמן לו הופעה לפני קהל,

ולכל צרכן תרבות.

הספר יצא לאור בהוצאת ספרית פועלים

בשנת 1998.

(מסת"ב 9-2338-04-965 ISBN)

 

 

שיטת אוריין היא צעד קדימה

בהתפתחות התיאטרון.
זו חוויה בלתי רגילה!

פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב.

 

ספר מרתק ומאתגר!

פרופ' שמעון לוי, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב.

 

תפיסה שלמה של אמנות הבמה!
כנות הגורמת לחוויה מרעננת!
אתגר לאמנים ולקהל!

– פרופ' אברהם עוז, החוג לתיאטרון, אוניברסיטת חיפה.

 

ספר חשוב!

פרופ' משה צוקרמן, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב.

 

ספר מבריק! גישה חדשה למעשה היצירה!

שרית פוקס, מבקרת תרבות.

 

השיטה מוציאה לאור את האדם שבאמן!

גבריאל דגן, פסיכולוג.

 

השיטה מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!

– דוד מעיין, במאי.

 

 

פרק המבוא לספר

 

ערב אחד,

אל מול קהל צופים בהצגת תיאטרון

שהתקיימה בחדר שעל הגג

ברחוב הרב קוק בתל אביב,

אמרתי לאנשים שאני אוהב אותם.

זה לא היה משהו שנכתב מראש

בטקסט של האירוע,

אבל במהלך הערב, התעוררה בי

החוויה הרגשית המיידית המסוימת

והיא באה לידי ביטוי באמירה הזאת.

הרי זה, לכאורה, הדבר הטבעי ביותר בעולם,

שעשוי להתרחש בין אדם לזולתו.

 

מאוחר יותר באותו ערב נגשה אלי

אישה צעירה אחת מהקהל ואמרה:

איך אתה יכול לומר שאתה אוהב אותי,

הרי אתה בכלל לא מכיר אותי!

אפשר שהצדק איתה.

באותה אמירה דברתי על עצמי.

בתגובתה היא דברה על עצמה.

אבל באותו רגע נוצר בינינו דיאלוג,

שהוא צורה של קשר.

אם הקשר הוא של הסכמה,

או אף של מחלוקת, ואין בו נתק או הרס

- סימנו אהבה, ששואפת להרמוניה.

 

בתוך עולם שנראה עתה כאילו הוא שרוי בתוהו,

הרמוניה איננה הדבר המובן מאליו.

ככל שחווית התוהו נתפסת כקיצונית יותר,

כך מתגברת המגמה הנגדית לסדר מוחלט.

שני המצבים הקיצוניים הללו מאיימים באותה מידה.

בהיותם מנותקים זה מזה, הם אינם יכולים ליצור הרמוניה,

אלא אם כן יוכלו לקיים ביניהם קשר.

 

בתוך התוהו הזה שועטת התרבות קדימה,

רדופה וקצרת נשימה, מבקשת לסכם את הכול במילה אחת,

בסיסמה, במושג כולל אחד, מבקשת לה נקודת אחיזה,

ומאמינה שאם תמצא אותה נקודה, תבוא הגאולה.

ככל שהדבר עשוי להיחשב מופרך,

אכן אנו יכולים להעמיד את העולם כולו על מילה אחת,

על תנועה, על צליל, ולראות בנקודה זו את מקור האור,

המקור לגאולת האדם והעולם.

בעבר כבר ניתנו לנקודה הזאת שמות רבים:

האלוהים, האהבה, היקום, המשפחה, המדינה,

המדע, הדת, האני, האינסוף, האין וכו'.

האדם היוצר איננו יכול להסתפק בזאת.

בשבילו זוהי רק נקודת המוצא.

 

נניח שאנחנו מגדירים את מהותו של הקשר

היוצר הרמוניה במילה אחת: אהבה.

 

אהבה נולדת מתוך המשאלה הקדומה

לשוב ולהתאחד עם עצמנו ועם העולם.

מתוך נקודת מוצא זו,

שהיא עדיין בגדר של משאלה שלא הוגשמה,

יכולה להתחיל התנועה בחדר התודעה.

עשינו זאת, כפי שעשו זאת אבות אבותינו

ורבים לפנינו, והגענו למבוי סתום.

התנועה החופשית, חסרת הגבולות,

הובילה אותנו אל סף התהום של ההכרה,

ניתקה אותנו מעצמנו ומהעולם,

טלטלה אותנו בין תקווה נכזבת לבין ייאוש מאיים

ויצרה תסכול ושעמום.

 

במהרה אנו עלולים לגלות

שהתנועה הזאת, השואפת לאינסוף,

היא תנועה פרדוכסלית ואם תמשיך

בדרכה זו היא תבטל את עצמה.

יש שרואים דווקא בביטול העצמי הזה

את משאת נפש האדם,

את תמצית האושר המוחלט.

 

האדם היוצר אינו יכול להסתפק בכך.

הוא עלול לעבור במחוזות של ביטול עצמי,

אבל מטבעו הוא גם נמשך לנוע לעבר יעדים חדשים,

להתבונן מתוך בינה, להגדיר רעיון מרכזי,

לדעת את הסיפור לפרטיו ואת משמעותו הכוללת,

המיידית והאוניברסאלית.

בעשותו זאת הוא יוצר.

עבורו תכלית הקיום היא היצירה.

כל אדם יוצר משהו בחייו.

 

יסלח לי מי שעלול לראות בכך יוהרה.

אני מבקש להבין את מהותו

של תחום האירוע האמנותי,

שהוא המשל לחיים.

 

בכל פעם אני נדהם שוב להיווכח

כיצד היצירה הולכת ומתרבה ללא מנוח.

כאילו זוהי גזרת גורל, או נכון יותר,

פועל יוצא לתכונתו המרכזית של האדם.

בכל רגע היסטורי נולדת דת חדשה,

תיאוריה מדעית, הצגה, סרט, מנגינה חדשה.

 

כל יצירה שואפת להיות מערכת מושלמת

וצודקת מטעם עצמה.

המבחן המכריע איננו ביכולת ליצירת מערכות אלו

- אף שרבים רואים בכך, ובצדק, קושי גדול מנשוא.

המבחן המכריע הוא באפשרות

ליצירת קשר בין מערכות קיימות שונות.

 

אני מאמין שתכלית האדם היא היצירה

ותכלית היצירה היא בניית הקשר שבין אדם לזולתו,

להטבת מצבו של האדם והעולם.

 

הטקסט הנוצר איננו תכלית דבר. הוא כלי.

אם נפתח את עצמנו, באמצעות

הטקסט האמנותי, הדתי או המדעי,

נוכל לחוות את הקשר הטוב והמיטיב

- בתחום אירוע אמנותי,

שהוא, כאמור, המשל לחיים,

כמו גם במציאות שהיא הנמשל.

 

מערכת היחסים שבין הטקסט הנתון,

שהוא נתח של היסטוריה,

לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית,

היא אחת מהתופעות המסתוריות והמרתקות באדם,

והיא אחד מהנושאים המרכזיים אשר לשמם נכתב ספר זה.

 

הספר מכיל רקע עיוני ותיאור דרכים ליצירה

בשיטת המעגל הפתוח.

הוא נועד לשמש כלי עזר ליוצרים,

ובמיוחד לבמאים, שחקנים, מנחים, מורים,

מעצבים, אישי ציבור, וכל מי שתפקידו מזמן לו

הופעה בפני קהל.

מתוך הניסיון שנצבר אפשר לטעון

כי עקרונות היצירה הנדונים כאן

יכולים לסייע בתחומי יצירה רבים.

 

שלושה מעגלים לספר:

המעגל הראשון משמש מבוא

לתפיסה שיטתית פתוחה של יצירה,

המעגל השני מציג רקע עיוני, כללי ואישי,

והמעגל השלישי מתאר, צעד אחר צעד,

את המהלכים מרגע הולדתה של יצירה

בתודעתו של היוצר ועד להופעתה בפני קהל.

 

אין כאן יומרה למחקר במובן האקדמי,

אלא בעיקר רשמי מסע אישי, מתוך תצפית,

פנימה והחוצה, בהתנהגות היוצר,

במהלך השנים שבהן עמדתי על הבמה

ואל מול המצלמה, באולם ההרצאות,

בחדר החזרות והסדנאות,

ובהן גם הייתה לי הזכות המופלאה הזאת,

לסייע ליוצרים בדרכם אל הבמה והמצלמה.

יחד עם זאת, חלק מן המסקנות המופיעות בספר

אכן מבוססות על מחקר מדעי.

הספר הזה נוצר גם מתוך דיון עם ניסיון העבר

במדעי ההתנהגות ובתופעות היצירה.

 

הספר נכתב בתקופה שבה מילים רבות מתרוקנות מתוכנן,

מוערכות שלא על פי הוראתן המקורית, אלא על פי יכולתן

לסחור בחומר יותר מאשר להפרות את הרוח,

וכך הן זונות בתכנים מושאלים, חוזרות ונושאות עמן

תשובות עתיקות וסגורות או סימני שאלה פתוחים אל הריק.

 

זה הזמן שבו התמונה שוב איננה אומרת יותר מאלף מילים,

והיא מקפצת כאחוזת תזזית, מגלה צורה, מעלימה את התוכן

והופכת לסמל. זה הזמן שבו הצלילים המגיעים אלינו מסביב

מחרישים את הצליל האנושי החנוק שבתוך האדם.

לכאורה, זהו זמן לא טוב לחזור אל האהבה.

יש אומרים שהיא פשטנית מדי, תשושה כאלילה בלה.

אבל אנחנו באים אליה, לבקש שתשוב אל החיים,

שתהיה הכלי שבאמצעותו נחדש את הקשר

עם עצמנו ועם העולם.

 

היוצר, שלעולם בתוך עולמו הוא יושב

ומתוך עצמו הוא יוצר,

עשוי לומר שזהו דווקא הזמן הטוב.

 

תודה לדר' משה צוקרמן, שבתפיסתו הבהירה והמדייקת,

בחן רעיונות שהועלו בכתב היד ולא הניח לי להיכשל בדבר

גדול או קטן, למאיר שניצר על הערותיו בתחום הקולנוע,

למזל דגן שטיפלה בהדפסת הטיוטות הראשונות,

לעינב קטן, לכל תלמידי ותלמידותיי שמהם השכלתי.

 

אמיר אוריין