בפסטיבל עכו השנה התקיים יום עיון בשם: "הבמאי כיוצר אקטיביסט". בין הפעילויות הייתה סדנה על הנושא "החשיבה האופוזיציונית". את הסדנה ניהל איש תאטרון החדר וחבר הוועדה האמנותית של פסטיבל עכו, אבי גיבסון בר-אל.
גיבסון הציג את המודל המקובל בתאטרון החדר ("אירוע קואליציוני-אופוזיציוני", ספר "המעגל הפתוח" 1998, עמ' 356). חלק מהבמאים הנוכחים התווכח אתו ומשום מה השווה את גיבסון לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולבסוף יצא מהמקום מתוסכל... עד כאן הדיווח של גיבסון.
הדבר היחיד שבעיני מעורר תמיהה בדיווח הזה היא ההשוואה למר נתניהו. יש לשער שדבריו של גיבסון עוררו התנגדות אצל אותו חלק מציבור הבמאים והם חיפשו דבר מה אחר שגם הוא מעורר בהם התנגדות וכך הגיעו להשוואה המופרכת הזאת, במובן של "אנחנו כל כך מתנגדים למה שאמרת שהדבר היחיד שעולה בדעתנו כמשהו שאנחנו מתנגדים לו הוא ביבי!" נו, טוב. אין באים חשבון עם אדם בעת צערו או בעת התנגדותו הקיצונית, אבל ראוי להסביר את מהות התסכול.
כאמור, חלק מהבמאים יצא מתוסכל. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהם למדו דבר חדש. מקובל לחשוב וגם סביר שלימוד של חומר חדש לחלוטין מעורר תחילה התנגדות. חומר חדש מחייב התארגנות תודעתית חדשה והדבר יוצר קושי שבא לידי ביטוי בהתנגדות. התרגלתי להתנגדויות אלו במקרים רבים בעבר כאשר באתי ללמד דבר חדש. לעיתים חולפות שנים עד שחומר חדש נעשה מובן ומקובל. יש להמתין עד שהחומר הנלמד החדש יעובד ויצור קשרים ברי קיימא עם חומרים אחרים. בינתיים הוא פועל את פעולתו באופן לא לגמרי מודע.
ואולי המידע על חשיבה אופוזיציונית כלל אינו חדש לאותם במאים והוא מעורר חרדה מטעם כלשהו.
"אקטיביזם שיפוטי" הוא מונח שדנים בו בכל פעם שבית המשפט העליון מפרסם החלטה בעל אופי חתרני או אופוזיציוני. אקטיביזם נתפס כמונח שמתאר פעולות חתרניות אם לא אופוזיציוניות או, שומו שמיים, אנרכיסטיות.
הנחת יסוד: כל תופעה בימתית שיש בה ביקורת על הסדר הקיים היא צורה של אקטיביזם. למעשה כל פעולה מוחצנת שמגיבה למציאות היא צורה של אקטיביזם כמו שכל הצגה היא פוליטית ואם כך, ואכן זה כך, נותר רק לשאול איזו מגמה פוליטית משרתת ההצגה המסוימת הזאת. התשובה לכך היא אחת משתי אפשרויות: אמנות אופוזיציונית או בידור קואליציוני.
מה ענין אקטיביזם זה לבימוי תאטרון? בתאטרון הרפרטוארי-מסחרי הישראלי היום כמעט כל ההצגות הן בעלות אופי מסחרי-קואליציוני, כלומר, עליהן למצוא חן בעיני מכנה משותף רחב ככל האפשר. וזה כידוע מוביל להורדת רמה וריכוך מסרים. על כן, רוב במאי התיאטרון בישראל כלל אינם מעסיק עצמו בסוגיות של אקטיביזם אופוזיציוני ואם לפעמים הם מעיינים בכך ומבקשים לתת לזה ביטוי על הבמה, הם מנועים מלעשות זאת מטעם עצמם או מטעם התאטרון המעסיק אותם. האם מישהו ראה לאחרונה אקטיביזם על במה מסובסדת כלשהי? מסתבר שיום העיון בפסטיבל עכו היה חיוני.
רוב הבמאים גדלו על מסורת עתיקה אשר על פיה ככל שהיוצר "מרחיק את עדוּתה" של היצירה כך היא נעלה יותר, נשגבה יותר. בדיקה היסטורית קלה יכולה בקלות לשבש את הטיעון העתיק הזה.
מכאן ברור שהדבר שקומם את רוב הבמאים הנוכחים במקום היה הטיעון ההפוך שהוצג בפניהם והוא ניתן להגדרה כך:
תפקידו האמנותי של התיאטרון הוא "לקרב את עדוּתו".
תפקידו הבידורי של תאטרון הוא "להרחיק עדוּתו".
אני מניח שזה נשמע להם ממש ככפירה בעיקרי האמונות והדעות הנלמדות. מיד נסביר.
הנושא כשלעצמו הוא סבוך ורגיש. על כן ניגע בו בזהירות באמצעות דוגמה קלאסית. במחזה "המלט" של שייקספיר אומר המלט: "משהו רקוב בארץ דנמרק". ברור שהוא מתכוון לומר שמשהו רקוב בארץ אנגליה בזמנו. אבל אם היה אומר: "משהו רקוב בארץ אנגליה", יש להניח שהמחזה "המלט" לא היה מוצג יותר מפעם אחת ויחידה, המחבר היה מואשם בבגידה במולדת, ראשו נערף, התאטרון שלו נשרף ועל גופתו היו חורטים "מוות לשמאלנים" וכן הלאה. השתוללות אנשי ימין במלחמת עזה האחרונה היא צל חיוור לעומת מה שהיו עושים לשייקספיר.
כלומר, ההצהרה שמשהו רקוב בארץ דנמרק היא לא אמירה נשגבה אלא תעודת ביטוח כנגד פגיעה ביוצרים. שייקספיר ועוד רבים וטובים "מרחיקים את עדותם" כדי לשמור על שלומם האישי. מדובר בהישרדות מן הסוג הפשוט והבסיסי ביותר.
יש מקרים בהיסטוריה שבהם כורח פיזי בסיסי מתקדש במהלך הדורות והופך לאמונה מוצקה ומקודשת. כך למשל קיימת השערה מקובלת שאיסור אכילת חזיר אצל יהודים ומוסלמים נולד מתוך כך שגידול חזיר באזור המזרח התיכון הוא לא רווחי: מחסור במים וכו'. הנצרות שהתפתחה בעיקר באירופה בטלה את האיסור הזה ובה הוא לא קיים. כך גם האמירה ש"משהו רקוב ארץ דנמרק" היא אמירה שנולדה מתוך דאגה לשלומם של היוצרים. כמו בעניין החזיר, כך גם בעניין הציווי היצירתי הזה – מה שהיה כורח פיזי בסיסי, מתקדש למעלת מצוות האל. במהלך השנים נוצרת מערכת אמונות ודעות התומכת בציווי הזה ומחזקת אותו.
בעניין הרחקת העדות של היצירה, אפשר לשמוע אמירות תומכות ש"ככל שזה רחוק יותר כך זה אוניברסאלי יותר, נשגב יותר" וכן הלאה. כמובן שזהו טיעון מופרך. כי ככל שזה רחוק יותר, כך קל יותר להתעלם מהמסר האמנותי ולהרחיקו מחשבון הנפש האישי של היוצרים והקהל. הוכחות לכך מפוזרות בכל מקום שבו יש הצגה וקהל. ישנם מבקרי תאטרון המעודדים יוצרים להרחיק את עדותם ומזלזלים בקירוב העדות. כתב מבקר אחד שאת שמו ראוי לא להזכיר כי הוא רק דוגמה: "מעלתה של היצירה היא בכך שהיא לא מתארת מקרה מסוים אלא מעלה את הסיפור לדרגת סמל נשגב"... מעניין.
האמת, ככל אמת, היא לא פשוטה ולרוב לא נעימה: דווקא כאשר היוצר מקרב עדות ונכנס לפרטי הפרטים של הזוועה, הוא עשוי ליצור חוויה טראומטית שמזעזעת את שלוות הנפש של הצופה ומחייבת אותו לעוררות תודעתית מהפכנית והרי בסופו של דבר זהו תפקידו הראשון במעלה של התאטרון.
מדוע קירוב העדות מרתיע כל כך? משום שככל שאתה מקרב את עדותך כך עולה המתח אצל החשופים לעדות. אם היא ביקורת מידית ונוקבת על הקהל, כי אז שלומו ורווחתו של היוצר נתונים בסכנה. הקהל עצמו מבקש להימנע ממגע עם עוצמות גבוהות של יצירה, אף שהפורקן אחר כך הוא חזק יותר. רובו של הקהל מפחד ממהפכות. מה רוצה קהל? רק שלא תזיז לו את כוס הקפה שלו ושתעשה לו נעים בגב ושלא תטריד אותו באתגרים אינטלקטואלים ורגשיים. נדרש קהל בעל אומץ לב ושאר רוח כדי לעמוד בקירוב העדוּת. קהל כזה הוא נדיר היום. למעשה תמיד היה נדיר.
מכאן אנו מסיקים:
ככל שסיפור ההצגה קרוב יותר להווה של הקהל כך האירוע שואף להיות אמנותי וככל שהוא אמנותי הוא אופוזיציוני.
ככל שהסיפור מורחק מהקהל, המסר מרוכך, האימה מסתתרת, היוצרים מתחנפים וטוענים שהמסר שלהם "לא פוליטי ובכלל זו הצגה בידורית ומצחיקה", או "הצגה בעלת תכנים כללים ונשגבים" כך היצירה היא בידור נמוך, ברחני, מוג-לב וקואליציוני.
אבל את נפשותיהם הם הצילו ואולי גם הרוויחו כמות נאה של שקלים.
מה נאחל לעצמנו: שיהיה בנו אומץ לב ליצור יצירות מקרבות עדות ומספרות סיפור ברור ונורא ואופוזיציוני ושיהיה לנו קהל שעומד בזה. בחוויה החברתית הזאת טמונה הגאולה שלנו.
ומה אם רובו הקהל כן יעמוד בזה?
הנה מתקרב פרדוכס.
נדבר על זה.
- באהבה,
אמיר
