הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


האיגרת השבועית

יום ה', 2014 . 10 . 30

-------

לימודי משחק לבמה ולמצלמה

לפגישות הכרות: טל': 03-5171818

מידע לקבל כאן, וגם בדוא"ל

-------

יעוץ אישי

טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

(יש לך קטע? שלח/י אותו לאיגרת)

סרטוני החדר ביוטיוב , אירועים בתיאטרון החדר
לאיגרות קודמות , לתגובות

-------

-------
הנוסע הסמוי
יום ה', 6.11.2014, בשעה 20:30, בחדר

יום ב', 17.11.2014, בשעה: 10:00, רחובות

טל': 03-5171818, 052-340-1478
-------

המשרתים

יום ד', 19.11.2014, 20:30

יום א', 23.11.2014, 21:00

טל': 03-5171818, 050-849-7715

-------
המליאה
פגישה דו-שבועית קבועה

דלת פתוחה באווירה נינוחה לקראת שבת
הפגישה הבאה:
יום ו', 31.10.2014, 16:00

טל': 03-5171818, 052-340-1478
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: קירוב עדות, הרחקת עדות – המשך (2)
•   אודישנים דרושים: ראוי להיכנס, אולי משהו
•   אירועים: לוח קצר


בעקבות הרשימה:

אקטיביזם, אופוזיציה, הרחקת העדות, הישרדות – האיגרת 23.10.2014

 

כזכור, הבמה היא משל לחיים.

מסקנות מתוך הנאמר כאן כוחן יפה גם מחוץ לבמה.

 

תקציר הפרק הקודם:

יש נטייה מקובלת ברבים לסמן אירועים טראומטיים, באמצעות סמלים וסיפורים מן העבר הרחוק  או מן העתיד. מקובל לכנות תופעה זו בשם "הרחקת העדוּת".

מטרתה של "הרחקת העדות" היא להגן הן על היוצרים והן על הקהל מפני עוצמת הטראומה.

 

הפרדוקס הוא שככל ש"מרחיקים את העדות", כך מרככים את השפעת הטראומה, מאפשרים להתעלם ממנה ומרחיקים את האפשרות לרפא אותה. יש מעט מאד מקרים (למשל, במקרים אחדים אצל ניצולי שואה) שבהם הרחקת העדות מסייעת לשיקום ותיקון עולמו של האדם. ברוב המקרים "הרחקת העדות" היא צורה של הימנעות מתיקון.

 

לעומת זאת, ככל שנוקטים ב"קירוב העדות" כך מעלים מתח של התנגדות לטיפול או ליצירה, אך בטווח הארוך גישה זו מזרזת טיפול ותיקון מצבו של האדם.

 

 

שז מגיבה על הפרק הקודם:

23.10.2014

שלום אמיר,

מצאתי את הרשימה שלך בנושא הרחקת העדות או קירובה, מרתקת ומבלבלת כאחת.

אז מה עם מחזות של חנוך לוין, שברובם (ואולי בכולם?) האנשים לא מכאן בהכרח, לא השמות, לא המקומות.

מה עם מחזות האבסורד? בקט, פינטר. שנכתבו בעקבות מלחמת העולם השנייה, אבל אין שום רמז אפילו למיקום מדויק (מחכים לגודו, אח, הימים היפים).

ומה עם "המחברת הגדולה" של אגוטה כריסטוף (שעובד לאחרונה לבמה אצל יורם לוינשטיין). שם גם אין אזכורי שמות. העיר היא "העיר הגדולה" וכולי...

סקרנית מאוד לתגובתך, אם תואיל,

תודה על האגרות המרתקות תמיד,

מחכה להגיע באחד מימי שישי הקרובים בסקרנות (למליאה),

 

שז

משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה
ליווי אישי לכותבים
טל':03-7313444   נייד: 0507-393095
פייסבוק
, מייל:  shez@bezeqint.net

--------------

 

שלום שז,
תודה על התגובה.
תזכורת מהמאמר שאנו מדברים בו.
הטיעון המרכזי בו הוא שככל שסיפור ההצגה קרוב יותר להווה של הקהל כך האירוע "מקרב את העדות", במקרה זה הוא שואף להיות אמנותי וככל שהוא אמנותי הוא אופוזיציוני. ככל שהסיפור מורחק מהקהל, המסר מרוכך, האימה נסתרת, היוצרים מתחנפים וטוענים שהמסר שלהם "לא פוליטי ובכלל זו הצגה בידורית ומצחיקה", או "הצגה בעלת תכנים כללים ונשגבים" כך היצירה מרחיקה עדותה, לרוב היא בידור ברחני, מוג-לב וקואליציוני.

יש לציין שמדובר במרכיב הפוליטי-חברתי של היצירה. לאו דווקא בערכים הפרוזאיים והפיוטיים שלה. השאלה המרכזית היא איזו מגמה חברתית משרת כל אירוע - קואליציונית או אופוזיציונית - וכיצד מגמה זו מתייחסת להרחקת העדות או לקירוב העדות והדברים אינם פשוטים כי הם תלויים גם במקום הצגת האירוע, בזמן ובמשתנים אחרים.

חנוך לוין הוא דוגמא טובה: הקברטים הראשונים שלו היו סטיריים והוצגו במועדונים, כולל "מלכת אמבטיה" שהוצג בתיאטרון הקאמרי וזה לא דבר מובן מאליו. המסר החברתי הוגש ממש קרוב אל אפו של הצופה, עד כי הוא לא יכול היה להתעלם מהמשמעות האישית והחברתית של החומר המוצג בפניו. היה ברור מאד שחנוך לוין מתכוון למלחמות ישראל בכלל, למלחמת ששת הימים ולמלחמת ההתשה, ודאי לא למשהו רקוב בארץ דנמרק, אכן רבים תקפו את ההצגה. גם צדקנים וטהרנים שכלל לא ראו את ההצגות הללו, תקפו אותן בחמת זעם. הקברטים של חנוך לוין (אולי חוץ מ"הג'יגולו מקונגו"), היו אופוזיציוניים-אמנותיים במובהק. מחזות השכונה כמו "חפץ", "נעורי ורדל'ה", "שיץ" ואחרים, הם מקומיים ועדותם קרובה, הם אינם ברחניים אבל מנקודת מבט חברתית הם קואליציוניים. המחזות של לוין על בסיס מיתולוגיות ידועות, גם הם קואליציוניים במובהק, חלקם קואליציוניים-חתרנים, עדותם מורחקת ופגיעתם בחומות ההגנה של הצופה הישראלי היא מרוככת. לעיתים התעוררה שערורייה ציבורית בעקבות מופע זה או אחר, כמו ב"ייסורי איוב", אבל כל השערוריות היו במסגרת החוויה הקואליציונית המרכזית.

מחזות האבסורד האירופאיים בתום מלחמת העולם השנייה, החלו דרכם כתגובה אופוזיציונית לתרבות התיאטרון הקיימת ובמהרה הפכו מקובלים וקואליציוניים. היום הם קלאסיקה. כלומר, קואליציוניים במובהק. על כן, באופן הכללי ביותר ניתן לומר שרק הצגה בוטה ומעוצבת באופן שתקרב עדותה הביקורתית, מבלי שניתן יהיה להתחמק מהמסר המסוים מאד שלה, תוכל להיחשב אמנותית ואופוזיציונית. כל השאר יוכלו להיות מוגדרות כהצגות טובות או רעות מבחינה טכנית-מקצועית, הכול על פי המקרה, אבל קואליציוניות.

תרגיל קצר: ניקח את המחזה "המלט" של שייקספיר ונשנה בו רק את שמות הדמויות. במקום "המלט" נאמר "אורי", במקום "אופליה" נאמר "עופרית". מלבד זאת יישמר הטקסט המקורי כבמקור. כלומר, ערכי הטקסט, הפרוזה והפיוט, מערכות הדימויים, המשמעויות הגלויות ואלו שיש לגלות – הכול נשאר כבמקור. בלי ספק היו השומעים בזים לנו או לפחות מתלוננים על פגיעה בקודשי התרבות של שייקספיר. "לא עושים דברים כאלה" היו אומרים בביטחון של מי שנדמה לו שהצדק בידו רק בגלל ש"כך חושבים כולם". אבל באמת, מדוע "לא עושים דברים כאלה"?

בשנת 1874 תרגם יצחק זלקינסון את "אותלו" לעברית וקרא למחזה "איתיאל הכושי", ב-1878 הוא תרגם את "רומיאו ויוליה" ל"רם ויעל". האומה העברית המתגבשת הייתה זקוקה לקירוב השמות הללו כחלק לגיטימי בהרחבת הדעת והעושר התרבותי שלה. התרגום המקרב היה אולי צורך השעה.

בשנות החמישים העלה התיאטרון הישראלי מחזות קלאסיים בחליפות ערב של המאה העשרים וזה נחשב לפעולה מהפכנית ואחר כך גם ל"בון טון" תרבותי. די היה בעיצוב החיצוני כדי לגרות צופה לחשוב על חשבון הנפש האישי והחברתי שלו. שוב דוגמא לרוח התקופה. אלו תקופות שביקשו אקטואליה ומידיות ומסרים מתייחסים לחוויה המידית הכוללת של הצופים.

לעומת זאת היום, כאשר מעלים מחזות קלאסיים בעיצוב חיצוני עכשווי, בחליפות ערב וכלי נשק עכשוויים, הדבר כבר נחשב לשגור ולא ממש מרגש את הצופה. היום נדרש לו גירוי חריף יותר. הפרדוכס הוא כמובן בכך שככל שהמסר הוא אופוזיציוני, חריף ובוטה יותר, הצופה הקואליציוני דוחה אותו. על כך נאבקו יוצרים אופוזיציוניים לאורך הדורות. ככל שהמסר הבימתי קואליציוני יותר, הוא מתקבל באדישות ברוכה או בהנאה שגורה.

ואולי הפחד מפני "קירוב העדות" אינו ציווי קטגורי אוניברסאלי, אלא תלוי ברוח התקופה. בכל אופן היום היצירה הקואליציונית מרחיקה מעצמה את האקטואליה ומקרבת את "הרחקת העדות". תקופה אומללה.

----------------- 

 

23.10.2014 מאוחר יותר באותו יום.

שז:

אמיר, ריגשת אותי.

קודם כל תודה רבה על התגובה.

אני ממש מעריכה מאוד.

עכשיו אלך בעקבות המחזות שציינת ואעיין בהם מחדש באמצעות הזווית שלך.

אני רוצה להיות בטוחה שהבנתי.

כלומר, אם ב"אח, הימים היפים", האישה השוקעת באדמה הייתה נקראת מרים

והאיש (ווילי אם אני לא טועה) היה נקרא משה ועל תל האדמה היה שלט "גרמניה".

זה היה הופך את ההצגה לאופוזיציונית במובהק?

זאת פרשנות בעייתית, לא?

 

אמיר:

אכן כן: זו פרשנות בעייתית לטיעון שלי.

לא: יש לשער ששינוי שמות הדמויות במחזה ואפילו השלט "גרמניה", לא היו הופכים את ההצגה לאופוזיציונית. על מנת שהצגה תוגדר כאופוזיציונית היא אמורה לענות על רשימה של קריטריונים:

 

הצגה אופוזיציונית...
1.
שואפת לחדש בצורה ובתוכן.

2. שואפת לערער על סדר קיים.

3. עונה לרצון מיעוט בקהל.

4. מלמדת דבר חדש.

4. נותנת עדיפות לצורכי היוצר בזיקה לחברה (בניגוד לתפיסה הקואליציונית הנותנת עדיפות לטעם הקהל).

5. עצמאית מבחינה כלכלית, לא נתמכת על ידי שום גוף קואליציוני ורק, אם בכלל, נתמכת באופן מקרי ע"י גופים אופוזיציוניים.

(המודל השלם נמצא כאן)

 

חשוב יותר: אירוע אופוזיציוני הוא תלוי הקשר של מקום וזמן. לדוגמא: "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין שהוגדרה בשנת 1970 כאופוזיציונית, אפשר שתוגדר היום כקואליציונית.

 

אני מבקש להזכיר כאן את סיפור המחזה של "אח, הימים היפים": ויני היא אישה מבוגרת, קבורה עד מותניה בתל חול על רקע בהיר וריק. לידה שוכב בעלה ווילי וסביב לה מפוזרים כלי טיפוח, עיתון וכיוצ"ב חפצים. זו מערכה ראשונה. במערכה השנייה היא קבורה בחול עד צווארה. מה שמאפיין את התנהגותה, על פי הטקסט, הוא הפטפוט האופטימי הנמשך שלה.

 

בשנת 1985 ביימה מיכל גוברין את המחזה הזה בתיאטרון הקאמרי וראתה בו חזיון מקומי של מהגרים יהודים שנעקרו מבתיהם ונחתו על חופה החולי של ישראל. זהו חזון אישי נוסטלגי של גוברין וכמו במקרים רבים אחרים לא היה לו שום זכר על הבמה. ראוי להזכיר שסמואל בקט התעקש שיציגו את מחזותיו על פי הוראות הבימוי שהוא רשם. המחזה "אח, הימים היפים" הוא אלגוריה פתוחה לפרשנויות ומחזה פיוט.

 

שז:

...כי זה הופך את הקורבנות במידה מסוימת "אחראיים" שלא לומר "אשמים" בגורלם. זה מסעיר מה שאתה אומר...

 

אמיר:

ברגע זה יצרת פרשנות חדשה ומקורית למחזה הסוריאליסטי הזה. את תופסת את ויני ואת ווילי כקורבנות אחראים למצבם. קורבנות של מה? אולי של העיוורון האופטימי של עצמם? אם כך, מי הם קורבנות אלו? הנה 3 אפשרויות

א. האם הם אידיאה של בני אדם בני תמותה המכחישים את גורלם?

ב. קודם לכן שמת דגל גרמניה על התל של ויני. האם מדובר בגרמנים במשטר הנאצי המכחישים את הזוועות המתרחשות סביבם ואת הגורל הנורא הצפוי גם להם?

ג. אולי את בוחרת לשים על התל של ויני את דגל ישראל ואז הדמויות הם ישראלים המכחישים את הזוועות המתרחשות סביבם בשטחים הכבושים מאז 1967 ואת הגורל הנורא הצפוי גם להם?

 

יש לשער שככל שמתקדמים בקריאת הפסקה האחרונה, כך מתגברת ההתנגדות לכתוב כאן, לפחות בקרב חלק מהקוראים בכלל והישראלים בפרט. הפרשנות האחרונה, ככל שהיא לגיטימית, מקרבת את עדותה של ההצגה אל אפו של הצופה הישראלי ומאשימה אותו בפשעים כנגד האנושות. יש לשער שצופה קואליציוני ידחה פרשנות זו והיא לא תוזכר כאשר המחזה יועלה באחד מהתיאטרונים הרפרטואריים-מסחריים.

 

כאמור, במקרה של "אח, הימים היפים", הדיון הוא תאורטי בלבד, כי לא די לשנות שמות ולתקוע את דגל ישראל על התל של ויני. כשם שהדמויות מכחישות את מצבם כך גם רוב הצופים הישראלים מכחישים את מצבם ואפילו טור ארוך של דגלים לא ישנה זאת. וככל שהדבר מתייחס לסמואל בקט עצמו, הרי שהוא רושם הוראות במה מדוקדקות ולרוב אין בהן זיהוי מקומי והוא דורש למלא אחריהן. אולי גם הוא מעדיף לא "לקרב עדות".

 

שז:

...אז איך זה שמחזות "מקומיים" יצא להם שם של פחות איכותיים, או אומנותיים?

ואיך זה שאני אימצתי את ההשקפה הזאת?

אני לא יכולה לתת דוגמאות מובהקות, אבל כמה (ואולי יותר מכמה) הצגות שראיתי והיו ממוקמות ב"מקומיות" היו רדודות ושטחיות בעיניי...

תודה - שז

 

אמיר:

כל מחזה אפשר להציג באופן קואליציוני או אופוזיציוני. תלוי בעיבוד, בבימוי, במשחק, בעיצוב הכולל. רוב הקהל דוחה מחזות "מקומיים" אופוזיציוניים. "קזבלן" של יגאל מוסינזון ו"הכתובה" של אפרים קישון הם מקומיים מאד וקואליציוניים מאד ומעולם לא נדחו על רקע חברתי.

 

ביחס ל"דחויים" הרי שמדובר בתופעה אוניברסאלית שחוזרת בכל דור ודור בחברות פתוחות יחסית. הדחויים הם אלו שהציגו תפיסה אופוזיציונית מיעוטית, ולאו דווקא בגלל שהיו "טובים או "גרועים" מבחינת הביצוע. בחברות טוטליטריות זה כמעט בלתי אפשרי להציג חומר אופוזיציוני, אלא אם כן הדבר נעשה במחתרת ומתוך סיכון אישי של הנוגעים בדבר. דרמה ככלל מגלמת בתוכה קונפליקט דרמטי שדורש פתרון ויוצרת דריכות ומתח. אם תקרב את הקונפליקט שלה אל ההווה של הצופה ותהיה בו גם ביקורת על הצופה - כי זה מה שאמנות אמורה לעשות - בלי ספק תתעורר בצופה התנגדות.

 

כמובן שיכולים להיות אירועים "מקומיים" שהם רדודים ושטחיים כלשונך. אם הם קואליציוניים, קהל נוטה להתייחס אליהם בסלחנות יחסית במובן של "זה סתם גרוע". אם הם אופוזיציוניים, קהל עלול להיעשות תוקפני ומסוכן.

 

חברה בריאה זקוקה לדיאלוג נמשך בין תרבות קואליציונית לאופוזיציונית, כלומר, לקבל את האופוזיציונית כגורם לגיטימי. כמו הבעת דעה שמעבר למקובל, כך יצירה אמנותית בוחנת את גבולות חופש הביטוי ואת חוסנה של חברה. חברה שאוסרת הבעת דעה אמנותית שאינה מקובלת על השלטון היא חברה שאבדה את חוסנה התרבותי והרוחני. היא חברה בקריסה. הדברים ידועים וזו רק תזכורת.

 

באהבה,
אמיר


קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים 


קישור קבוע


הנוסע הסמוי

מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בכורה: ינואר 2014

מבוסס על סיפור אמיתי:

רב חובל מגלה על סיפון האנייה נוסע סמוי

ופוקד להשליך אותו לים

יום ה', 6.11.2014, בשעה 20:30,

בחדר החדש בתל אביב.

יום ב', 17.11.2014, בשעה: 10:00,

בבית "חוויות שוויץ", רחוב חיים סירני 52, רחובות. 40 ₪.  

טל': 03-5171818, 052-340-1478

 

--------------

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

ע"פ תרגומה של עדה בן נחום

כולל קטע מתוך "יומן מלחמה 2014", מאת סלמאן נאטור

בתרגום יהודה שנהב שרעבני

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

יום ד', 19.11.2014, 20:30

יום א', 23.11.2014, 21:00

יום ג', 25.11.2014, 20:30

החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב,

טל': 03-5171818, 050-849-7715

--------------

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים ולצופים לקראת שבת

המקום מוגדר מקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד.
משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 31.10.2014, בשעה 16:00

בחדר ברחוב יוסף הנשיא 5, דלת 3, תל-אביב. 

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

הרומן העתידי שלכם

לרגל "חודש הכתיבה הלאומי" – סדנה לכתיבת רומן

בהנחייתו של הסופר, המשורר והעורך הספרותי יואב איתמר

לפרטים נוספים: penpaloffice@gmail.com

 

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר. נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים. אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

 

פסיכותרפיה

יואל בלום, בוגר תיאטרון החדר, עו״ס קליני. עוסק בפסיכותרפיה פרטנית, ייעוץ, הדרכה, הנחיית קבוצות. מבוגרים, נוער ומתבגרים. דובר עברית, אנגלית, רוסית.

טל': 054-435-2244, כרטיס ביקור

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, 03-529-9528

 

עיסוי, רפלקסולוגיה
מטפלת במגוון שיטות של עיסוי ורפלקסולוגיה.

מינה ברגר, 052-659-1913


נטלי – שומרת הכלבים

בצאתך לחופשה, לנסיעת עבודה, לביקור בחו"ל, אני שומרת על הכלב שלך, במסירות ובאהבה.
נטלי, 052-841-9893

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il