תאטרון הוא לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של האדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
(משך הקריאה: 12:30 ד')
האדם הסביר
תחילה הייתה לקטע הזה הכותרת: "מה נזכור מהזמנים האפלים האלה?" כשם שעלתה, כך מיד ירדה. בזמנים האפלים האלה שבהם אנו חיים, אי אפשר לשים כותרת כזאת. תפקיד הכותרת הוא למשוך לקריאה. אבל האדם הסביר החי בזמנים האפלים האלה, ובכלל, בכל זמן אפל שהוא, מבקש לעצמו שכחה גדולה, טובה ומטמטמת, מפני האפלה שסביבו. הוא מבקש זמנים מוארים ונמלט על נפשו כאשר מזכירים לו אפלה. זה במקרה הטוב והרגוע. במקרה הרע והנרגן האדם הסביר יטען שהכול שקרים של עוכרי שלווה והזמנים האלה כלל אינם אפלים או לא לגמרי אפלים והוא חושב שהוא חי בזמנים טובים, נפלאים, ואולי אפילו זמנים שאין טובים מהם וככל שהוא ממשיך ומהלל את הזמנים הללו ואמירותיו מרקיעות שחקים בשבח הימים המוארים הללו, כך הוא מחזק את הטיעון שאכן אנו חיים בזמנים אפלים.
אני מקווה שהאדם הסביר יקרא שורות אלו.
תרבות
בריחתו של האדם הסביר היא במיקרו. תרבות ההמונים היא המקרו. כידוע, תרבות זו מאגדת בתוכה המוני בני אדם סבירים. תרבות המונים מעולם לא עסקה באופן ממשי בזמנים האפלים של זמנה. לכל היותר בזמנים האפלים של אחרים או של זמנים אחרים. לא בהווה. גם זאת מתוך זהירות יתרה, שמא מישהו עלול להסיק מזמנים אחרים על זמנם שלהם. תרבות המונים זה בידור מקפץ ומפזז ועושה הרבה ספורט וגם שירה בציבור ומאז תרבות המוות של הגלדיאטורים ברומא העתיקה ועד תרבות הריאליטי של הטלוויזיה היום, היא ממשיכה להשליך לזירה מתמודדים לחיים ולמוות, כדי למלט את האדם הסביר מהתמודדות ממשית עם עולמו האפל ואצלה גם שייקספיר בדרן.
"רק לא אקטואלי!"
במאי אחד, שמסיבות של שלומו ורווחתו, לא יוזכר בשמו, סיפר לי בשבוע שעבר שהוא פנה לשחקנים אחדים בהצעה להשתתף במחזה שהוא מעלה בפרינג'. הם אמרו לו במילים אלו ואחרות ש"כרגע אני לא מעוניין להופיע במחזות אקטואליים!" כיוון שהדבר קרה לו מספר פעמים, יש לשער שזו לא תגובה מקרית אלא מגמה. הבמאי קיבל ישר לפרצוף הוכחה חיה למה שאומרים: "חברה חולה". אני שומע את הספק הסביר מתעורר וטוען: אולי המחזה שלו פשוט לא טוב? קראתי את המחזה. הוא טוב ואכן יש בו יותר מקורטוב של אקטואליה. זה גם מה שעושה אותו מעבר לטוב, עושה אותו חיוני. אבל כאמור: חברה חולה לא רוצה להתמודד עם האקטואליה שלה. זה כואב, ועל כן אקטואליה אאוט. בידור אין.
האומרים הן
השחקנים הללו, שדחו מחזה כי הוא "אקטואלי", הם תבנית נוף מולדתם. ישנה אמונה טפלה שאומרת ששחקנים, במאים, מוסיקאים, רקדנים ויוצרים ככלל, הם מטבע ברייתם בני אדם בוהמיינים מעשני סמים, מרדנים ואופוזיציוניים פורצי גדר ובקיצור, סמולנים עוכרי ישראל. זוהי כמובן שטות. יוצרים מתנהגים באופן נורמלי לגמרי. הם מתפלגים באוכלוסייה באופן דומה לאוכלוסייה הכוללת, רובם אומרי הן לכל מה שיצוו עליהם לעשות, קונפורמיסטים למשעי. כך בכל דור. כשהחברה ביקשה שינוי, הם הכריזו על עצמם כשליחי השינוי, כשהדור מבקש שקט נפשי, הם מכריזים על עצמם כנושאי השקט הנפשי והבידור בלבד. עתה, קיימות אצלנו שתי מגמות משולבות זו בזו. האחת שייכת להתגברות המגמות הדתיות. יוצרים מכריזים על עצמם כנושאי המסר של מסורת ישראל הדתית. המגמה השנייה היא של ניכור ואדישות. לא מעניין אותם מה המילים ששמים בפיהם. הם לא רוצים לומר דבר חדש. הם לא רוצים לומר דבר. הם רוצים להופיע, לקבל מחיאות כפיים, לקבל שכר שמן ופרסום. הם רוצים לחלק חתימות לקהל מעריץ, שכל רצונו הוא שיעשו לו נעים ולא יותר מזה. זהו המסר הקפיטליסטי להמונים שמחלחל בתודעתם. איזו אומללות. מבחינה זו רוב השחקנים דומים לרוב אזרחי המדינה האומללה הזאת. רובם פשיסטים באחוז גבוה ביותר. לדוגמא: אפשר היה להיווכח בכך כבר לפני שנים אחדות, בכנס שחקנים, כאשר אנשי תאטרון התנפלו על מוחמד בכרי אחרי שיצא לאור סרטו השנוי במחלוקת "ג'נין" וסתמו את פיו, שחקנים הם, כמה מוזר, בני אדם, ורובם מכריזים היום בלי בושה, שהם רק שחקנים, אפילו שרובם מכירים את המחזה "מפיסטו", על השחקן שמכר את נשמתו לשטן.
דיקטטור אחד וטייקון אחד יצאו לדרך
מעט מיחזור ממדור החדשות, רק כדי לשים את הדברים בהקשר רחב יותר:
ראש הממשלה הפך לנגד עינינו לדיקטטור של התקשורת ואנשי התקשורת "קהות חושים והשלמה עם גורלם הן דרכי ההתמודדות הנפוצות שלהם" (מקור 1).
"כל זה קורה בעוד התקשורת המודפסת ממשיכה להיאבק על חייה, מול המשך ההתפשטות של 'ישראל היום', ואתרי האינטרנט מצנזרים ידיעות שליליות על נתניהו או על באי ביתו פן יבולע לאנשי העסקים המחזיקים את הבעלות עליהם. כל זה קורה בעוד המרדף הכוחני אחרי עיתונאים שמעיזים להכניס את ידם לאש ולדווח לציבור על המתרחש בבית ראש הממשלה, נמשך במלוא עוזו" (מקור 2).
המממן הידוע בציבור של ראש הממשלה, טייקון ההימורים מלאס וגאס, הכריז ברבים כי לא נורא אם מדינת ישראל לא תהיה דמוקרטית, כי "זה לא כתוב בתורה" (מקור 3).
חייל ישראלי אחד מעז לדבר בגנות הכיבוש, ומיד הוא נשפט ומושלך לכלא (מקור 4).
החוויה האזרחית, ישראל 2015, היא של הכנעה בפני שלטון אלים והמון מוסת, האווירה הניתנת למישוש היא של דיכוי והפחדה. כבר אין טעם לומר דבר בעל משמעות. איש לא מקשיב. פחד יוצר אטימות. אנשים הולכים ברחוב במבט רדוף בעיניים. פוחדים מפני המחר, מפני הצל של עצמך, שמא הוא לא הצל של עצמך. פוחדים מפני הצללים כולם. פחד היסטורי מותנה ומתחדש של יהודים בגטו. פחד שהופך להרגל. רק הטוקבקיסטים מתפרצים ונותנים ביטוי לרגשות. אלו בהם שמדברים בעד השלטון, מדברים בלי חשש. הדיבור שלהם עושה אותם שייכים למרכזי כוח וזה אולי מה שהם חיפשו מלכתחילה. המדברים כנגד השלטון יודעים כי ניתן לאתר אותם בקלות. על כן לדבר כנגד השלטון נחשב לפתטי, למגוחך, לחסר תועלת, למיותר, למסוכן. מאז שנות החמישים ועד היום, לא עמדה מדינת ישראל בפני איום פשיסטי על עצם קיומה באופן הבוטה הזה.
עליבות
התאטרון הישראלי שהיה פעם המוסד התרבותי הראשון במעלה בחברה נבנית והולכת, שיצירתו רקמה מהות תרבותית-רוחנית של ישראליות מתחדשת, הפך למוסד בידורי המתארח בהיכלי פאר קרים ומנוכרים והוא עצמו עלוב נפש עטוף מחלצות. יש עדיין בתאטרון מי שזוכרים את ימי הזוהר של זעם ופרץ ואמיתות גדולות מהחיים המרוממות את הנפש אל גובה משכנן. גם היום, כפעם, יש מי שמבקשים לעשות את התאטרון לפעיל חברתי, אבל הקהל נושף בעורפם ודורש בידור, לפעמים היוצר שותל ביצירה שלו מסרים חברתיים מרוככים כדי להשקיט את מצפונו והקהל יוצא מהתיאטרון בחיוך על השפתיים, מלא בחשיבות עצמית, על שצפה בהצגה "בעלת מסר" אבל בינה לבין מסר חברתי ממשי אין דבר וחצי דבר. כולם מרמים את כולם וכולם מרוצים.
התאטרון לא באמת חשוב. בעולם קפיטליסטי דורסני, הוא חרד מפני בעלי שררה וממון, בימים אלו ממש הוא מתרפס בפני שרת התרבות החדשה, וכי מה יעשה? הוא רוצה לשרוד כלכלית. זה מה שנותר לו לעשות. לתאטרון כזה אין שום ערך ממשי. לא חברתי ולא תרבותי.
אומללות
כמה אומללות וחוסר אונים וחולשת הנפש וחולשת הדעת, יש באמירה הפופולרית:
"אין מה לעשות. מה שנותר זה לדאוג לעצמך. רק לעשות טוב לעצמך וזה הכול".
והרי סיבתה של האומללות היא באמירה הפופולרית הזאת עצמה.
סיבת האומללות היא הבחירה באמירה הזאת כדי שתייצג את האומר אותה.
מדוע היא פופולרית?
כי, ככל הנראה, בימים אלו, זו האידיאולוגיה היחידה שנראית ברת מימוש.
סיבת האומללות היא במחשבה הכוזבת, שבימים אלו, האידיאולוגיה הזאת היא היחידה שהיא ברת מימוש.
היא לא.
סבלנות
כשהיינו ילדים הבטיחו לנו, על כל פצע טרי, מכה וחבורה, שעד החתונה זה יעבור. אבל בימים אלו הפצעים הללו, הכתמים הללו על חיינו, על סדר היום שלנו, על דמותנו האישית והחברתית, לא יעברו ולא ירדו, אם לא נעביר אותם בעצמנו. "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ" נאמר בתפילה זכה ביום הכיפורים. אמן. אבל תחילה יש להעביר את ממשלת הזדון ממקום משכנה בתוככי התודעה שלנו. שם היא ממוקמת מתחת לאמונה ש"אין מה לעשות". יש לעורר את התקווה. לעורר אותה ממקום מסתורה. אחר כך הסבלנות. הרבה סבלנות. לעמוד אל מול התועבה בעיניים פקוחות ולשמור על שלוות הנפש והבריאות. אם מוכרחים, אז לרגע מתכופפים. כלומר, גמישות. צריך להתפרנס. כן. לפעמים סותמים את הפה, אם מוכרחים. להזכיר לעצמנו שזהו מצב זמני ובאותו הזמן להכין את הפעולה הישירה הבאה.
ותקווה
ברגע זה הפצעים שלנו שרירים וקיימים ומדממים. הם מדממים כבר זמן רב, אבל הכאב רדום מאז שאולחש ע"י השלטון בקיץ 2011. קשה לרפא פצע רדום. יש להכין את עצמנו לרגע שבו יתעורר הכאב ולא נוכל עוד לשאת אותו.
בינתיים, לא להאמין לשום דבר שמטפטף ויורד מערוצי התקשורת המרכזיים. זה כמו מיץ ממותק והוא רעל מרוכז לשפיות הדעת. לנתק מגע רגשי. להקשיב לדיבור הלאומני בריחוק, זה קל. גם להציב לו אלטרנטיבות לא קשה. יש תחבולה פשוטה: על כל אמירה שאומרים לנו מרכזי כוח, יש לשאול: האם האמירה הזאת טובה ליהודים או טובה לבני אדם ככלל. אם היא מוצגת כטובה ליהודים, יש להשליך אותה לפח. הולכים אל המקום שבו התיקון הוא לא רק יהודי אלא כלל אנושי. במידת האפשר, נמנעים מלשחק את משחקה של חרושת התרבות. להתפרנס צריך. להביא לחם הביתה צריך. רק מה שצריך. מוותרים על תפיסת העולם הקפיטליסטית לטובת תפיסה שיש בה שיתוף ואחווה. יצירה היא לא מקצוע. היא מעולם לא אמורה הייתה להרוויח כסף. לא מוכרחים להתפרנס מיצירה. לפעמים זה אפילו מזיק כי זה מנוון את כוח היצירה ככלל. על כן יש לעשות את היצירה, ממקצוע לייעוד. ליצור בחדרי חדרים. להופיע בפני קומץ אנשים. לומר את אשר אסור לומר, לשיר את אשר אסור אפילו ללחוש. לתת ביטוי לכעס.
האידיאולוגיה הקפיטליסטית, הפסבדו רוחנית, פסבדו דתית, שוטפת את מוחנו השכם והערב ומזהירה שלא ניתן, חלילה, ביטוי לכעסים שלנו, שנהיה נחמדים. הם מתירים רק את הזעם שיכול לבוא לידי ביטוי באמצעות הקללות הכתובות בכתבי הקודש. גם זה פתרון לשחרור לחצים, אבל לא בהכרח מסייע ליצירת אמנות. ראיתם את הכרזה התלויה בחוצות, "לשון הרע לא מדבר אלי"? לכאורה, תמימה היא, אבל למעשה מלכודת לחופש הדיבור.
יש בנו זעם והוא מבקש לבוא לידי ביטוי. אבל יש גם מוסכמה חברתית מקובלת ברבים להימנעות ממתן ביטוי פשוט, ישיר וחופשי – לזעם. הנוהג הזה לא בריא לגוף ולא בריא לנפש. הוא מסרס יצירות אמנות. אמנות מיוסדת על ביקורת חברתית ועל מתן ביטוי חופשי לזעם ולאהבה. האיסור הזה מקורו פוליטי והוא נועד לשמר את הסדר הקיים ולהנציח מצבי דיכוי. עלינו להשתחרר ממחשבה זו ולשוב ולתת ביטוי לזעם כמו גם לאהבה.
אל פחד. כל עוד הדיקטטור סבור שאיש בהמון לא שומע אותנו או לפחות שומע ובז לנו, הוא חושב שאנחנו לא מזיקים והוא מוגן. הוא לא יפגע בנו ויקווה שנתעייף ונשוב להיות "נחמדים כמו כולם". ברגע שיחוש שהוא לא מוגן, זה כבר יהיה מאוחר בשבילו.
להיות אדם-יוצר הוא תנאי הכרחי לאדם.
להיות אמן זו מעלה שתלויה בבחירה האישית.
באהבה,
אמיר
