תאטרון הוא
לא רק בידור. תאטרון הוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט
של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)
(זמן קריאה משוער: 6 דקות)
"אם היצירה מסיתה לאלימות ולרצח יש
לאסור אותה!!!" על כך, פחות או יותר מסכימים ימין ושמאל, מרכז ושוליים
מרכזיים, עליונים ותחתונים. אם כך הדבר, הרי יש כאן לפחות מראית עין של הסכמה מקיר
לקיר. אם יש הסכמה שכזאת, לא יכול להיות שהיא לגמרי צודקת. ניחוח קל של צחנת
צביעות עולה מאמירה גורפת שכזאת.
במה דברים אמורים? באותו מסע פרסום מעוות
של שררת התרבות הנוכחית, הגברת רגב, בתפקידה כמפקדת עליונה של תרבות ישראלית, מסע
פרסום שגרם למדינה הזאת הרבה בושות בעולם. "מה קורה לכם שם?" שאלו
בעדינות אדוניי הארץ שלנו דה פאקטו, נציגי האימפריה האמריקאית, "לא כדאי
שתבדקו את עצמכם?" אחד מגילויי העצמאות לכאורה של השלטון שלנו הוא לומר
בפרהסיה לאדוניי הארץ הללו "לא!" גדול ומצלצל. את ההתרפסות בפני האדונים
הנכבדים הם כבר יסגרו בחדרי חדרים.
ובכן, "אם היצירה מסיתה לאלימות ולרצח
יש לאסור אותה". האמנם? כיצד זה? מהי יצירה המסיתה לרצח ואלימות? כיצד היא
עושה זאת? מתי? איך? למי? על אף אחת משאלות הללו אין תשובה ידועה, מובהקת ומוסכמת.
כשמדובר ביצירה שכבר יצאה לאור עולם, בקרב
הרבים או המעטים שנחשפו אליה, הרי שקיימות רק שתי אפשרויות הגדרה: היצירה היא
"בידור" או "אמנות" (ע' בנספח שלהלן).
ראשית, יצירת אמנות או בדומה לה, היצירה
החתרנית, ולהבדיל מבידור, לעולם אינה מסיתה לאלימות או לרצח. כיצד זה? יצירת אמנות
הפונה, מטבע הדברים למיעוטים בחברה ובנויה באופן שאי אפשר להזדהות איתה, לעולם, ויש
לשוב ולהדגיש, לעולם אינה יכולה להסית לרצח או לאלימות. התנאי הראשון להסתה הוא
שתתקיים הזדהות עם דבר ההסתה. יצירת אמנות אינה גורמת להזדהות איתה, אלא שואפת
לעורר דיאלוג עם הקהל שלה.
רבני "ארץ ישראל השלמה", מנהיגי
מפלגות הימין ובהם ראש ממשלת ישראל היום, הם ודומיהם, הסיתו לרצח ראש ממשלת ישראל
מר יצחק רבין ז"ל והם עשו זאת באופן ישיר או עקיף. רק מי שהזדהה עם רבנים
ופוליטיקאים אלו, יכול היה להיות מושפע מהסתה זו ואחד מהם גם רצח את רבין
ז"ל, בארבע בנובמבר 1995. אם לא הייתה קיימת הזדהות זו, הרצח לא היה מתבצע.
הנה כי כן, הוצאנו מכלל ההסתה את האמנות.
מה נותר? בידור.
הבידור סובב אותנו מכל עבר. פעם קראו לזה
"חרושת התרבות" (ע' אסכולת פרנקפורט) או סתם תעשייה. כי כשמה כן היא: יצרנית של מוצרי תרבות תאטרון,
קולנוע, טלוויזיה, אופנה וכיו"ב. מה שמאפיין אותה לענייננו היא הזדהות קהל עם
מוצרים, שהיא תנאי הכרחי לרכישתם, שאם לא כן, התעשייה קורסת. לפעמים תעשייה זו
מתחפשת בערמומיות לאמנות אבל השקר נראה לעין. בידור ניתן לאבחנה כ"משמר סדר
קיים", וכך הוא מאפשר לתעשייה להתקיים וכאמור גם ליצור הזדהות. תעשייה לעולם
אינה יכולה להסית לאלימות או לרצח, אלא אם כן הקהל מטעם עצמו מחפש את האלימות
והרצח ואז הוא לא נזקק לתעשייה אלא כתירוץ: "התעשייה הסיתה אותי לרצח".
אף בית דין שפוי לא יקבל טיעון כזה.
הנה כי כן, טיעון ההסתה אין לו על מה לסמוך
אלא רק על הזיות הרדיפה של השלטון הטוטליטרי. הסתה היא תמיד בעין המתבונן. היצירה
היא כלי עליה משליך הדיקטטור את האידיאולוגיה שלו. כשמדובר בטיפוס הטוטליטרי, בין
אם הוא שררת תרבות או חסיד שוטה שלה, שום טיעון דמוקרטי על חופש הביטוי לא תופס.
במקרה הזה תופס רק הכלל: "הלנו אתה אם לצרינו?" כלומר, אתה מתחנף אלינו
ומשבח ביצירתך, אותנו, את אבות אבותינו, את המורשת שלנו, את מערכת הדעות והאמונות
שלנו? אם כך, אתה "לנו" ותבוא עליך הברכה והשלמונים הנלווים
אליה. אתה מבקר אותנו? אם כך אתה "לצרינו" ואז אחת דתך להמית את הגוף או
"רק" את הנפש או "רק" את היצירה שלך או לכל הפחות להחרים
ולאבד ולהשפיל ולבזות וכן הלאה. בתנאים אלו יצירה חופשית יכולה להתקיים רק בחדרי
חדרים או מחוץ לגבולות המדינה. נסיעה טובה. ולכל המשבחים את השלטון הטוטליטרי הזה –
יסלח לכם האל.
לתזכורת: בתורתנו הקדושה, הנביאים
אשר שיבחו את השלטון, זכו בתמיכות ובכיבודים וניתנה להם גישה חופשית אל
מתחת לשולחנו של המלך, שם יכלו ללקט שיירים שנשרו מהשולחן, כאוות נפשם. התנ"ך מכנה אותם נביאי שקר. נביאי
האמת היו מצפון חברתי ומצפן והם ביקרו את השלטון ועל כך הם
שילמו בשלומם ורווחתם וסבלו רדיפות. כך היוצרים-הבדרנים והמשבחים למיניהם הם נביאי שקר.
האמנים המבקרים את השלטון הם נביאי האמת שלנו.
נספח:
בידור אל מול אמנות / תרבות קואליציונית אל
מול אופוזיציונית
(מודל המגדיר מיקום חברתי של תופעת תרבות.
"המעגל הפתוח", מילון, עמ' 356, קטע)
אירוע קואליציוני הוא "בידור"
ואירוע אופוזיציוני הוא אמנות
(ע"פ אמות המידה הבאות).
קואליציוני שואףלשמר סדר קיים.
אופוזיציוני שואףלערער על סדר קיים.
קואליציוני שואףלשמר צורה ותוכן.
אופוזיציוני שואףלחדש בצורה ובתוכן.
קואליציוני עונה
לרצון הרוב בקהל.
אופוזיציוני עונה
לרצון מיעוט בקהל.
קואליציוני משחזר
ידע קיים.
אופוזיציוני מלמד
דבר חדש.
קואליציוני נותן
עדיפות לצורכי החברה על פני צורכי היוצר.
אופוזיציוני נותן
עדיפות לצורכי היוצר כשהם בזיקה לחברה.
קואליציוני נתמך,
באופן מלא או חלקי, ע"י מוקדי כוח פוליטיים (המדינה, בנקים וכיו"ב).
אופוזיציוני הוא עצמאי,
או נתמך בתמיכה מקרית ע"י גופים אופוזיציוניים.
(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, הבוחנת את
הערך התרפויטי המוסף ב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח" בעבודה עם
יוצרים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)
1.ח. חיבור גוף-נפש
כסטודנטית לטיפול
בתנועה, אחת השאלות החשובות לי בריאיון הייתה השאלה בנושא חיבור גוף-נפש - האם המרואיינים
חשו שנוצר בהם סוג כזה של חיבור כתוצאה מהתנסות בשיטה. לפי אוריין (2012), החיבור גוף-נפש
הוא חלק נכבד מן ההתנסות בשיטה:
"איני
יכול לעשות את ההפרדה בין גוף לנפש. זה נמצא כבר בהגדרה של מרכיבי חוויה אישית. מדובר
שם על תחושה - שזה גוף; תמונה - שניתן לומר שהיא על הגבול בין גוף לנפש; מחשבה; רגש.
החלוקה הזו קרובה למודל היונגיאני, שמדבר על תחושה, מחשבה, אינטואיציה ורגש. אבל החלוקה
שלנו היא רלוונטית יותר לתהליך היצירתי הבימתי".
בתרגילים השונים
בשיטה, משום שתשומת הלב מופנית כל הזמן למצב הפסיכו פיזי, תוך שימת דגש על התחושה העורית-חושית,
נוצרת אצל המתנסים מודעות גוברת לתחושותיהם, כמו גם למחשבותיהם ולרגשותיהם. מודעות
זאת יוצרת את החיבור הנכסף שלנו עם גופנו - עצמותינו, עורנו, חושינו, עם מה שמתעורר
בהם ואיך הדברים הללו משפיעים עלינו מבחינה אישית ברגע נתון, מבחינה אישיותית כללית
ומבחינה ביצועית על הבמה. גם המרואיינים כולם כאחד התייחסו בחיוב לשאלתי בנוגע לשיטה
כמסייעת לחיבור זה.
"הייתי
מאוד מנותקת מהגוף שלי לפני השיטה. אני אדם של ראש ומילים, והשיטה מתחילה מהגוף. החוויה
הבסיסית היא החוויה של הגוף - לשים לב לחוויות הפיזיות, הנשימות. אני יכולה גם להגיד
ספציפית, שלפני השיטה, גם היום ובכלל בחיי, יש לי מאבק גדול עם המשקל, ובתקופה ההיא
הייתי במשקל הכי נמוך בחיים שלי. אני חושבת שהייתי הכי חזק מחוברת לגוף שלי וזה דברים
שאי אפשר להתווכח איתם, משקל."
מרואיינת 2, ס':
"איך
לנשום נכון, איך לעמוד זקוף, איך לעשות תנועות - מבחינת עבודת החימום שעושים על הגוף,
זה היה עבורי מאוד משמעותי. למשל ההבנה שאני יכולה לנשום לתוך הכאב שלי. יש לי רגישות
מאוד גבוהה בגוף. יכלו לגעת בי בעדינות ויכולתי לקפוץ. לקח לי המון שנים להירגע מזה.
ואלה דברים שלא ידעתי מה לעשות אותם ואיך לזהות אותם קודם."
"אני
חושב שלפני כן לא היה לי חיבור גוף-נפש. אני זוכר שבשיעורי משחק קודם לכן היו לנו תנועות
שהיו בעצם המקום שבו הייתי אמור להתחבר אל הנפש. היה לי קשה כי אצלי תנועה תמיד הייתה
משהו גופני נטו ופחות נפשי, לא ראיתי את החיבור, אבל מאז השיטה התחלתי להרגיש גם את
המקום הנפשי בגוף. נגיד אם נפשית הייתי מעורער, הייתי מרגיש את הבטן מאוד חזק או את
הגרון, או את הראש, הייתי מרגיש כאב בגוף. פתאום התחלתי להרגיש מאוד את החיבור בין
נפש וגוף"...
(עמ' 61-63, המשך יבוא)
הקליפ של טאל לוי ובת חן הוורדי וקשי,
מבוסס על מרכיבי החוויה האישית, ע"פ "שיטת אוריין – המעגל הפתוח":
תחושה, תמונה, מחשבה, רגש, תנועה וצליל.
"האנתולוגיה" הוותיקה, על ניצולת
שואה ובנה המוזר (המרכז לתיאטרון עכו), "משאלה מכוכב" (כבר לא מופיעה), המרכז
לתיאטרון עכו, "קוראים לי רייצ'ל קורי" בתיאטרון הערבי- עברי ביפו
(תיאטרון מקומי) והופעתו של סולן הדג נחש, שאנן סטריט, בפסטיבל "יותר בפארק
2" של האגודה למען החייל. (nrg)