יש תאטרון שהוא בידור.
יש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית
כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)
אמרה לי פעם ידידה שהיא פסיכולוגית על פי מקצועה, מעולם לא הופיעה על במה כשחקנית ורוצה מאד להתנסות בכך: "כפסיכולוגית, יש לי מחויבות למטופל. עלי להיות אמפטית. אני לא אמורה להחצין את מה שקורה לי בתוכי ולא לשתף את המטופל במה שעובר עלי לנוכח ההתנהגות שלו. בשעת הטיפול, הדרמה הפנימית שלי חייבת להישאר בתוכי. הדרמה הנראית לעין היא של המטופל בלבד. אבל גם אני רוצה לבוא לידי ביטוי!"
מה עושים עם דרמה פנימית שלא באה לידי ביטוי? בחיים ככלל אם לא עושים דבר - "מתפוצצים". על כן רופאים רבים נכנסים לדיכאון. מטפלים אחדים מגדלים פצעי תסכול ומוכרחים "לעשות משהו" כדי להשתחרר ממועקת הדרמה הפנימית שאינה באה לידי ביטוי. במאים מגדלים מחלות מעיים למיניהם.
רופא משפחה שבדק אותי בדיקה שגרתית שאל מה המקצוע שלי. אמרתי במאי. "מעניין", אמר האיש "אז איך זה שאין לך אולקוס?". "יש לי חוויה אישית מידית", אמרתי לו. הוא ביקש הסבר ונראה מתעניין מאד והבטיח לנסות חוויה אישית מידית.
מה עושים עם הדרמה הפנימית העצורה בנו?
וגם: לשתף או לא לשתף?
כל אדם יוצר
בני אדם יוצרים יצירות רבות בחייהם ובמקרים רבים הם כלל לא מודעים לכך (ע' ספר המעגל הפתוח, עמ' 151). כך מטפל ומטופל, במאי ושחקן וכל מי שמקיים דיאלוג עם זולתו וכל אדם שנזקק לעצה והדרכה ואוזן קשבת ואלו האחרונים פוטנציאל היצירה שלהם גבוה במיוחד, כי הם מחפשים גאולה.
אם כך כל דיאלוג הוא מעשה יצירה?
כן. כך גם ראוי לקבל אותו, כמעשה יצירה.
כאילו רק להקשיב
לכאורה תפקיד המטפל להקשיב ולהנחות והבמאי מביים והמורה מלמד וכאילו הם עוסקים במה שמעבר לעצמם. כאילו. אבל באמת זה לא כל כך פשוט. ראינו מטפלים מספרים על עצמם ובמאים מספרים לשחקנים את תולדות החיים שלהם, כי הם חושבים שזו תהיה דוגמה טובה למה שלדעתם על השחקן לעשות בקטע שעובדים עליו עכשיו. ושופכים לבם ופורקים מתחים בנוכחותו ועליו.
"תראה מה שקרה לי"
"תראה", אומר הבמאי לשחקן, "זה מזכיר לי מה שקרה לי הבוקר. בדיוק מתאים לקטע שאנחנו עובדים עליו. אני יוצא מהבית ופתאום..." והסיפור מתגלגל ומתפתל והשחקן מרותק או רק שואל את עצמו מתי ייפסק העינוי הזה, אבל הוא מנומס ומקשיב בסבלנות ולאחר נצח אחד או שניים אומר הבמאי: "הבנת אותי?" לפחות היה אומר, "אני מקווה שהסברתי את עצמי", אבל לא. רובם עדיין אומרים "הבנת אותי?!" והשחקן אומר שכן, שהוא מבין, אפילו אם לא ממש מבין ולא יודע נפשו מרוב מבוכה וכמובן שישנם פסיכולוגים שמספרים למטופל על עצמם ומורים שמספרים על עצמם והדברים מתקבלים על דעת השומעים או לא, הכול על פי נסיבות הדברים וזה עיקר העניין: נסיבות הדברים.
להכיל או לא להכיל?
נתאר לעצמנו שני בני אדם מן הישוב, כלומר אנשים סבירים בהחלט ופתאום הם בדיאלוג. אחד נעשה מטפל והשני מטופל. איך הם נעשים מטפל ומטופל? זה סיפור אחר. ברגע זה חשוב להחליט מה עושים עם הדרמה המתגלגלת בין שניהם. המטופל זקוק לסיוע או להנחיה או להקשבה והוא מבקש עצה או שיביימו אותו או שינחו אותו, שיאמרו לו מה לעשות או שינהיגו אותו והוא ברגע זה אין לו בחייו אלא את עצמו בלבד וכלל לא רואה את זולתו אלא ככלי לתיקון עצמי ואפשר גם שהסיפור של המטופל קשה ומתסכל וטעון עד להתפקע והמטופל מתוך מצוקה אישית עלול אפילו לתקוף את המטפל ולהאשים אותו בהאשמות שווא. כן, גם זה קורה, והמטפל אמור להכיל אותו. להכיל פירושו לעשות כמעשה נביא או משיח: "את חוליינו הוא נשא" (ישעיהו נג, 4).
המטפל נדרש להכיל את הדרמה ההדדית שהיא עכשיו הדרמה הפנימית שלו. אם הוא יכול לעשות זאת ולהכיל אותה, כלומר, "להחזיק בבטן", הוא גיבור, כי הוא "כובש את יצרו" (משנה, מסכת אבות, פרק ד, א). אם הוא לא יכול להכיל את הדרמה הפנימית שלו, עליו להתבונן במטופל ולשאול את עצמו: "האם הוא יכול להכיל אותי?"
ויצירה באה לעולם
אם המטופל יכול להכיל את המטפל הרי זה הדדי ואולי זוהי התחלה של ידידות מופלאה.
אם המטופל לא
יכול להכיל את המטפל, על המטפל להכיל את המטען הקשה הזה. אחר כך הוא ילך משם ויפרוק את החוויה הטעונה, בינו לבין
עצמו או אל תוך יצירה חדשה.
כך נולדו יצירות רבות ומופלאות.
שלכם באהבה,
אמיר
