יש תאטרון שהוא בידור
ויש שהוא שליחות אישית וחברתית
מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם
(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית
כי כל תנועה בחלל היא כרפרוף פרפר אי-שם)
הקטע הזה נשלח השבוע ליוצר ישראלי. מטעמים מובנים הוא ניתן כאן בלי לציין את שמו. הכוונה לדון בתופעה ולא באדם מסוים והמגמה היא חברתית-כללית. יש להניח כי יוצרים בתחומים שונים, עשויים למצוא בו עניין או לפחות לראות בו משל למה שהם מכירים.
הי,
קראתי את "נימוקיי".
ובכן, ראשית יש להשליך את כל הנימוקים לפח הזבל הווירטואלי.
במחשבה שנייה אפשר לשמור עותק אחד כחומר גלם לבדיחות על צביעותן ואווילותן של וועדות למיניהן.
בעבר הייתי חבר בוועדות כאלו ואחרות.
הזמנים היו אחרים.
כמו היום גם בזמן ההוא היו יוצרים עושים פרזנטציה בפני וועדה ממשלתית ציבורית כדי לקבל את אישורה ולהתכנס אל מתחת לכנפי הממסד, דבר שהיה מיטיב את סיכויי ההפצה של היצירה. אם היצירה הייתה נדחית על ידי הוועדה לא היית יודע מדוע, כי נימוקי הוועדה לקבלה או לדחייה היו חסויים. כך נחסכה מהיוצרים החשיפה לביקורת שוללת שגורמת סבל. דחייה לעצמה גורמת סבל די והותר, על אחת כמה וכמה הנימוקים לדחייה.
מבחינתו של יוצר חשוב לו לדעת אם יצירתו נתקבלה או נדחתה.
התקבלה – הוא שמח. נדחתה – הוא מתאבל.
"אכן, אני חי בזמנים אפלים!" אמר ברטולט ברכט בשירו "אל הדורות הבאים" והתכוון אלינו.
זו תקופה שבה התרבות ככלל הולכת ומתנוונת והחינוך הוא לאומני סמיך והיום, בשם "הגילוי הנאות", מוסרים ליוצר את נימוקי הדחייה.
מאחורי כל קבלה נמצאת קבלה אידיאולוגית. מאחורי כל דחייה נמצאת צנזורה אידיאולוגית, לא באופן ישיר, בעקיפין, במרומז, באופן שאי אפשר להאשים את הוועדה בשטיפת מוח אידיאולוגית כלשהי. מאד ערמומי. מאד מרושע.
כדי להסיר כל ספק ולהציג תחילה את השורה התחתונה: מכתבה של הוועדה הוא יצירה מפוקפקת של צביעות, רמייה, הסחת דעת ורשעות לשמה. מדוע?
אני מכיר את היצירה שלכם. היא חתרנית ומבקרת ממסדים. מדוע "רק" חתרנית ולא אופוזיציונית לחלוטין? כי לשיטתנו, אם היא מתקבלת לפרינג' הממוסד, היא חתרנית. והרי כידוע היא התקבלה למוסד פרינג' מכובד ביותר. הייתה ועדה מטעם אותו מוסד פרינג', שראתה את ההצגה שלכם ומצאה שהיא עומדת בקריטריונים מקצועיים ואיכותיים וכולי.
ההצגה שלך התקבלה למוסד מרכזי? תבורכו והרי היא חתרנית.
אם היא הייתה מוצגת בתאטרון החדר, היא הייתה נחשבת אופוזיציונית.
("אירוע קואליציוני-אופוזיציוני", ספר המעגל הפתוח, 1998, הפרק "מילון", ע' 356)
ראוי להזכיר שאנו חיים במדינה שבה שלטת אווירה כללית של הפחדה ואי וודאות, צנזורה עצמית וצנזורה שלטונית. על רקע נוף זה, באה וועדה מטעם משרד החינוך ודוחה את ההצגה שלכם.
משרד החינוך הוא היום אחד מהמוסדות הריאקציוניים בישראל. הוא מחנך דורות חדשים של טמבלים חברתיים, לאומניים, צרי אופק, גזעניים, שוביניסטיים. בסופו של דבר, לאחר כל חיבוטי השכל הידועים, חברי הוועדה כגוף אחד חייבים להתיישר עם אידיאולוגיה שלטת, אפילו אם לא הביאו אותה מהבית.
לעומת זאת, היצירה שלכם פותחת את הראש לדיון נוקב שוועדות אלו אינן יכולות להכיל. זו הסיבה האותנטית לכך שקובעי תכנים בבתי ספר בישראל לא יכולים לקבל את ההצגה החתרנית שלכם.
אבל הם לא יכולים להודות בהבחנות הללו, מחשש שייתפסו כדוגלים באידיאולוגיה טוטליטרית. על כן הם עושים מה שעושה כל צופה אידיוט, שלא יכול להודות בכך שההצגה לא הולמת את האידיאולוגיה שלו: הוא מאשים את ההצגה בחוסר מקצועיות. זה הנימוק היחיד שאין הוא חייב להוכיח.
כל אדם מקבל או דוחה אירוע על פי האידיאולוגיה המקובלת עליו, בין אם הוא מודע לכך או לא. הנימוקים המוצהרים של אדם כזה לדחייה הם לרוב הזויים: הצגה פוליטית! חסרת טעם! וולגרית! הקצב שלה מהיר מדי! הקצב שלה איטי מדי! חוזרת על עצמה! קלישאה! לא צנועה! וכיוצא באלו תגובות שאחיזתן במציאות קלושה והן נועדו להסוות השקפת עולם.
במילים אחרות: הם לא יכולים להודות בדחייה הפוליטית שלהם ועל כן הם מאשימים את היוצרים בחוסר מקצועיות. תרגיל מסריח קלאסי. הם מעלים נימוקים טכניים ביחס לצדדים התיאטרוניים-מקצועיים של ההצגה והם משקרים במצח נחושה בצביעות וברשעות משתלחת. האם הם מאמינים בשטויות שהם אומרים? אני לא יודע. אבל אני משוכנע שהם לעולם לא יודו שהסיבה האמתית לדחיית ההצגה היא אידיאולוגית.
הי חברים,
זו לא רק דעתי: ההצגה שלכם מרתקת ומרגשת! המשחק שלכם מצוין! אתם מבצעים את הטקסט בכישרון מובהק ובלתי ניתן לערעור! אתם פשוט מצוינים!
הדבר הנורא שעלול לקרות הוא לא רק שהצגה לא מתקבלת על ידי וועדה של משרד החינוך, אלא שהדחייה עצמה והנימוקים לדחייה, עלולים לסרס ולהרוס את ההצגה! כבר היו דברים מעולם. אנא, היזהרו לנפשותיכם שלכם ולנפש ההצגה - מאד!
לכאורה, ועדה אמורה להיות מורכבת מאנשים חכמים.
"הם יותר חכמים ממני!" חושבים שחקנים שההצגה שלהם נדחתה. "אולי באמת אני שחקן לא טוב? אולי אני רקדן לא טוב? אולי ההצגה שלי באמת לא טובה? מי אני שאדע זאת? בשביל זה יש אנשים חכמים שיושבים בוועדות חשובות של משרדים ממשלתיים חשובים שיגידו לי איפה אני טועה!"
הרחיקו מעצמכם מחשבות הרסניות כאלו. ועדה לא יכולה לקבוע לכם את טיבה של היצירה שלכם. רק אתם יכולים. הם יכולים לקבוע רק אם היא מתקבלת על ידם או לא.
המשיכו בדרך הטובה שלכם!
נ.ב.
אתם רוצים ש"סל תרבות" של משרד החינוך יקבל אתכם? תעשו הצגה על אליהו הנביא, גיבור המאבק בהתבוללות, שרצח ארבע מאות וחמישים נביאי בעל ולא רעדה ידו, עם שירים וריקודים ציוניים עילגים. אפילו אם ההצגה תהיה מרושלת – יש לשער, בסבירות מתקבלת על הדעת, שהועדה תקבל אותה.
שלכם באהבה,
אמיר
