א. התפילה שהייתה
השכונה טובלת בלחות מעיקה ובאימה נוראה. בבתי הכנסת נפתחו שערים ודלתות, החלונות נפרצו אל האור ההולך ומתמעט בשקיעה אדומה כדם ודממה גדולה נופלת על העולם. עוד מעט "כל נדרי". בדרך אל בית הכנסת צועדים בצעד מדוד ואיטי, כאילו הפסיעה לעצמה מחשבת לקרוס אל תוך עצמה ולהכות על חטא. בית הכנסת של הפרסים טובל באור יקרות, בית הכנסת של התימנים קטן וצפוף ואורו מועט, השטיבל של החסידים הומה ומבעבע ובית הכנסת הגדול של האשכנזים רוגש בהמוני העולים ויורדים במדרגותיו. אף שבתי הכנסת שלנו נמצאים עימנו כאן בכל ימות השנה, ובימי חול הם מצטנעים בענווה על פשטותם, בשעה זו נראה כאילו רק עתה נקבצו ובאו לכאן לקבל פני עדת בני ישראל. הכתלים המקולפים ועליבות המראה הפכו פניהם לזוהר יקרות.
נפתחו שערים ודלתות, חלונות שילחו אל אפלת הערב אור נורות ונרות. כל המבקש לבוא ברוך הבא. אין בודקים בציציותיו. תימני יבוא בשערם של אשכנזים, פרסי יבוא בשטיבל, אשכנזי בחדרם של תימנים. כל העבריינים ברוכים הבאים כי תשובה, תפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה. והתפילה עולה מפיות רבים ופורצת מבעד לפתחים ומסתלסלת בזמר אחד של תואם קולותיהם של אשכנזים ותימנים ופרסים וחסידים וממלאה את הלבבות ופורצת אל הרחובות והבתים והשירה מיתמרת אל על, עד שערי שמים והשמים נפתחים כי כל עדות בני ישראל יחד.
לימים שינתה השכונה את פניה. בתי הכנסת הקטנים נעלמו והגדולים טויחו ושופצו והתהדרו בחזיתותיהם המפוארות ומזגנים הותקנו והחלונות נאטמו והשערים נסגרו וכל הבא בהם חייב בדמי הכניסה והישיבה בכסא השמור לו, וביום הכיפורים, לא נשמע קולם כי כמוס הוא בדלת אמותיהם והדממה מהלכת ברחובות.
(אמיר אוריין)
--------------
ב. מדברים על תיאטרון החדר: מרטין מוגילנר.
מרטין מוגילנר, במאי ויוצר מדיה, מדבר על תקופת הלימודים בתיאטרון החדר: "בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש רכיבים מהותיים של הקשבה. יש קבלה".
בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
--------------
ג. כבר סלחתי
- "בעבר כבר סלחתי להורי על כל מה שעוללו לי וגיליתי את האהבה, אבל לפעמים אני מרגיש את הכעס עולה בי מחדש!"
- טקסי הסליחה הם צורה של התנהגות חברתית היסטורית נלמדת של האדם. זוהי דוגמא לפער האוניברסאלי הקיים בין ההכרח לשחזר היסטוריה לבין החוויה האישית או החברתית המיידית. ברוב החברות מתקיימים טקסי סליחה וכפרה, אחרי תקופות שבהן באה לידי ביטוי תוקפנות מסוג כלשהו. לאחר המלחמה מתקיים טקס הכרזת השלום. בדרך כלל, כולל השלום בתוכו גם את טקס הסליחה ההדדי על חטאי העבר. טקסים אלו הם לפעמים בעלי אופי פולחני.
בני האדם אומרים אז שהם סולחים זה לזה, ההצהרה החיצונית של הסליחה ההדדית, איננה מחייבת שאמנם התקיימה הסליחה הפנימית-רגשית אצל מי מהצדדים, אבל היא יכולה להשפיע לטובה על ההתנהגות הבין-אישית בעתיד. כלומר, אם מתקיים טקס הסליחה, האדם יכול לקיים אותו כפעולה חיצונית, אבל עדיין לשאת בתוכו רגשות כעס, תסכול או כל רגש אחר שאיננו תואם את הסליחה.
טקס הסליחה החיצוני יכול להבטיח שלפרק זמן מסוים לא יתחדשו תגובות האיבה בין הצדדים, אבל הוא איננו יכול להבטיח סליחה רגשית פנימית מלאה. סליחה רגשית פנימית תלויה בגורמים רבים, שהטקס החיצוני לא תמיד יכול להשפיע עליהם. טקס הסליחה מושך ומפרק חלק מן האנרגיה שטמונה ברגשות הכעס, אבל לא בהכרח מפרק את כולם. לכן אדם יכול להצהיר שסלח להוריו או לאויביו, אבל עדיין הוא נושא בתוכו רגשות כעס טעונים. יש להדגיש שמצב זה הוא אך טבעי. הסליחה השלמה כמעט שאיננה קיימת במציאות. משום שגם לאחר שהכעס על הזולת נפרק, עדיין קיימת בחדר התודעה החוויה המקורית, על כל מרכיביה, כחוויה לגיטימית, והיא כוללת בתוכה, בין השאר, את זכרון הכעס וגם את זכרון טקס הסליחה.
אדם יכול ללכת כל חייו נושא עימו את רגשות הזעם על הוריו ולטעון אותם אל תוך יצירתו וזהו מצב סביר ומטהר. אם אדם מקיים טקס סליחה חיצוני והוא מרגיש אשמה על כך שרגשות הכעס והתסכול עדיין קיימים בו, עליו לתת ביטוי לרגשות אלו ביצירה. זהו תהליך טוב של טיפול ברגשות. טקסי הסליחה החיצוניים הם הכרחיים להמשך סביר של אורח החיים. הסליחה הרגשית הפנימית היא רצויה אבל איננה הכרחית.
חשוב ביותר שלא נטפח בקרבנו רגש אשמה על שאין ביכולתנו לסלוח באופן מוחלט. עם התעוררות מחודשת של הכעס, או של רגש האשמה על שאין ביכולתנו לכבוש את הכעס, יש לתת להם ביטוי מיידי ביצירה - בכתיבה, בציור, במוסיקה, בהגשת טקסט בימתי וכו'. בשורשיהן של יצירות רבות ניתן למצוא את עקבותיהן של מערכות היחסים שיש ליוצר עם אבותיו.
("המעגל הפתוח", עמ' 149-150)
