ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

בור

כתב וביים: רן סלוניקי

שחקנית: מיכל גיל

אישה:

אתה מסתכל עליי ורואה בור, ואתה כל כך רוצה למלא את הבור הזה, אני רואה אותך מפנטז על הבור שלי. איך הוא מכיל אותך ואתה ממלא אותו. תחילה לאט לאט ואחר כך מהיר יותר ויותר. אני שומעת אותך מתרברב. רץ ומספר לחברים שלך שרק אתה יכול למלא את הבור שלי. כל כך בטוח בעצמך. כל כך מלא בעצמך. אתה מסתכל עליי ואני רואה איך אתה חושב רק על זה, אתה מביט בעיניים שלי ורואה בור. אתה מדבר איתי ואני שומעת את המחשבות שלך: בור, בור, בור...,

היו רבים שניסו למלא את הבור. הם נשאבו אליו, אבל הבור מסרב להתמלא. הוא תמיד היה שם. הוא קיים עוד מאז שהייתי ילדה. הוא התחיל קטן, ממש פצפון, אפילו לא היה ניתן להבחין בו אבל ככל שהשנים עוברות, הוא גדל, יותר ויותר, ושואב הכול פנימה. בור שחור גדול, ריק, חסר אונים כזה, ושואב אליו את הכול. למדתי לחיות איתו. למדתי לחיות עם המבטים, עם הבוז, וכל האנשים שרוצים למלא לי אותו, והוא לא מתמלא, הוא רק גדל והורס ושואב. (שתיקה)

ובכלל, מי אתה חושב שאתה. מאיפה הביטחון הזה שלך. מאיפה ההתנשאות הזאת, מאיפה הרצון הזה למלא את הבור. זה הבור שלי. אני אוהבת אותו. אני רגילה אליו. אני מכירה אותו הכי טוב. הוא שלי. הוא פרטי. אני לא צריכה לתרץ תירוצים, ולהוכיח את עצמי. אני לא צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי שתראה אותי. אני יש לי אותי ולי יש בור... יש לי בור... בור... בור... (מדברת בקול גובר ובמהירות גוברת. מגיעה לאורגזמה, נרגעת, נושמת נשימת אנחה. מחייכת).

בכל פעם שאתה מביט בי זה צורב. כל מבט שלך רק גורם לו להתרחב, עד שבסוף גם אתה תיבלע פנימה ותעלם כמו כולם. גם אתה תעזוב אותי ושוב אני אשאר לבד עם הבור הזה, שמסרב להיעלם, ואני לבד מנסה למלא את הבור הזה בתחליפים. אני עובדת, אוכלת, שותה, מבלה, ישנה, מאוננת, והבור שלי הוא הדבר הכי קבוע בחיים שלי. אתה פשוט צריך להכיר בעובדה שלי יש בור, ולא אתה ולא אף אחד אחר יכולים למלא אותו. לא משנה כמה פעמים אתם מנסים, הבור רק ממשיך לגדול ואתה תפסיק להסתכל עליי כאילו אתה מכוון למטרה, כדאי שתוותר על הרצון שלך לכבוש, כי אני כבר יודעת איך זה ייגמר, (שתיקה) בבור,

(שתיקה)

בור תמיד נשאר בור.