הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


שמואל שילה ז"ל

(04.10.2011) שחקן התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה שמואל (שמוליק) שילה נפטר בביתו שבקיבוץ צאלים בגיל 81. יליד לוצק שבפולין, שרד כילד בן 12 לאחר שרוב יהודי עירו נרצחו בידי הגרמנים. הוא הסתתר בקרב פולנים, ולאחר השואה פגש את אחותו הגדולה. שניהם היו שרידים יחידים מכל משפחתם. לאחר המלחמה שמוליק עלה לארץ ובמלחמת העצמאות נלחם בשורות הפלמ"ח. לאחר מלחמת העצמאות היה ממייסדי קיבוץ צאלים שבנגב.

בשנת 1983 ייסד שמוליק את תיאטרון הנגב ובמשך זמן רב היה מנהלו האמנותי והרוח החיה בו. שמוליק היה גם מראשוני תיאטרון הקיבוץ ותיאטרון באר שבע, וכן שיחק בתיאטרון הלאומי "הבימה". שמוליק ביים הצגות תיאטרון רבות ושיחק בהן וכן השתתף ב-28 סרטים. פעמיים זכה בפרס האקדמיה כשחקן השנה. (Ynet)
הקליפ נערך מתוך מפגש מיוחד בהפקתה של אנה מינייב, בוגרת תיאטרון החדר.























פרנסואה אבו סאלם ז"ל

(2.10.2011) במאי התיאטרון הפלסטיני, התאבד אמש ברמאללה. פרנסואה היה ממקימי התיאטרון הלאומי הפלסטיני ("אל חקוואתי"), יוצר תיאטרון מוערך, מלא כשרון וקסם, פורץ דרך ומעורר השראה. עבודתו האחרונה "המלך אובו" עוררה הדים רבים וזיכתה אותו בפרס הראשון בפסטיבל עכו 2009. עבור אנשי תיאטרון ישראלים, מראשית שנות ה-80, הוא היה פרטנר מאתגר, אסתטית ואידיאולוגית. זו אבידה גדולה לכולנו. (הודעת בת"י בפייסבוק)

פרנסואה

יוצר מופלא. לראשונה פגשתי בו ב-1995, כשבא יחד עם חברי הלהקה הפלסטינית שלו "אל-חכוואתי" מירושלים המזרחית, לצפות בהצגת "דם" בתיאטרון החדר בתל אביב. אז הוא כבר היה ידוע כיוצר מקורי וחד, כמי שטלטל את חוויית התרבות הפלסטינית והביא אליה את תיאטרון הדימויים הצבעוני, המטלטל, הנוקב והאקטואלי ודיבר אל בני עמו כנביא זעם. מאחוריו היו שנים של יצירה צבעונית ומרתקת. בתחילת שנות השבעים הם שיפצו קולנוע שרוף ברחוב סלאח-א-דין והפכו אותו לתיאטרון שזכה ברבות השנים לתואר התיאטרון הלאומי הפלסטיני.

 

כשהגיעה הלהקה שלו לחדר בתל אביב, הייתה התרגשות גדולה. האישה במיטה הייתה עינת ויצמן. אני בתפקיד הרופא המטפל. מספר פעמים במהלך ההצגה עינת אמורה לנהל איתי שיחות פתוחות המתייחסות לחוויה האישית המיידית שלה, זו תופעה הדורשת מהשחקנית כוחות נפש גדולים ופתיחות אישית. גם הקהל מוזמן היה להגיב בכל רגע. השחקנים-הצופים לא חסכו מעינת שבחים, במהלך ההצגה הם עודדו אותה בקריאות על כל קטע וירטואוזי. ואז הגיע זמנו של  הקטע שבו הדמות במיטה מגדפת פלסטינים:

"...והמפקד אמר, הטוב בנחשים רצוץ את ראשו. עין תחת עין. שן תחת שן. אז למה הרהיטים החוצה? למה? למה לא לפוצץ את הבית והרהיטים והסמרטוטים המלוכלכים שלהם והנשים המגעילות והילדים בני הצפעוני. שיהיה להן שחור בתוך הרעלות השחורות שלהן אמן. את הדם הם רוצים כי הדם הוא הנפש, ואת נפש בעלי לקחו. נשמה מישראל הרי היא כמו פנינה מהשם יתברך. והציגו כלי ריק. גוף של קליפה. והכניסו בו את השד. מפלצת. בעל נשמה נכנס וכלי ריק יצא, ונכנסה הרוח הרעה בכלי הריק.

(שתיקה)..." ("דם", שיחה תשיעית - בעלי).  


עינת מגישה את הקטע ככפוית-שד. היא מסיימת אותו ופונה אלי: "אני מבקשת לומר משהו לחברים כאן". אני כמובן מניח לה את רשות הדיבור והיא פונה לקהל: "אני מבקשת מכם סליחה על מה שאמרתי עכשיו. זו לא אני אמרתי את הדברים האלה. זו הדמות". כאילו שסתום הותר והחדר כולו רגש בתגובות של עידוד וקבלה. פרנסואה אמר: "ההצגה הזאת היא לא עלינו, הפלסטינים. היא עליכם, היהודים". בשיחה שלאחר ההצגה הוא מדבר על חשיבותו של חשבון הנפש של היוצר עם עצמו ועם העם שלו, שזהו ייעודו של תיאטרון.

 

כאמור, בשנת 2009 הוא מעלה במסגרת התחרות בפסטיבל עכו את "אבו אובו בשוק הקצבים", עיבוד בערבית למחזהו הסוריאליסטי של אלפרד ז'ארי, "אבא אובו"" משנת 1896. לצערי לא יכולתי לראות אותה. הייתי טרוד אז בהצגות החדר במסגרת ההצגות האורחות בפסטיבל. בהפוגה שבין טרדות האירועים אני הולך אל האולם שבו מתקיימת ההצגה שלו. זה עתה הסתיימה אחת מההופעות. לא זיהיתי אותו. הבחור הצעיר שחור הבלורית, חד המבע, היה עתה אדם מבוגר, שערו שיבה והוא עייף וטרוד. גם הוא לא זיהה אותי.  

במותו הלכה מאיתנו דמותו של נביא וקוסם במה. מקור אור כבה.

(אמיר)


לאיגרת השבועית של 2011 . 10 . 6