כל לילה אני כותבת. אחרת אינני יכולה להירדם. דבר חדש: אני מבטאת את עצמי בציבור, גם אם אני טועה, לא שומרת את הביטוי רק לכתיבה אלא חיה את החיים כפי שהם.
השבוע נתתי ביטוי למשהו שהעיק עלי כמה שבועות. בשיעור יוגה המורה השתמשה במידע שהיה לה מתוך שיחות אישיות עם התלמידות על מצבי התפתחות. עלי היא אמרה שגרתי במרתפון (שיבוש של מגורים בדירת חדר קטנה) ועל חברה אחרת אמרה שהתמודדה עם סרטן. השיעור נמשך ללא תגובה מצידנו וניסיתי לשכוח את העניין. המורה הזאת מדברת הרבה. אולי נפלט לה. לא דיברתי על כך עם שאר המשתתפים.
עברו שבועיים. במסגרת תהליך בשיטת גרינברג אותו אני חווה בימים אלה מקבלים עידוד לבטא את עצמך בלי לחשוב מה יקרה למישהו אחר. אתה את שלך מבטא ואותך זה מקדם על הציר שלך. היה לי תירוץ מצוין לא לדבר עם המורה ליוגה. יש לנו יחסים טובים מאד. ובדיוק השבוע אני מסיימת את הקורס מסיבות של הרשמה לאוניברסיטה.
לא ידעתי מתי לומר לה את דברי, אם בכלל. בדרך כלל אני נשארת איתה אחרונה והיא לוקחת אותי טרמפ לאזור הקרוב לביתי. ההחלטה באה ברגע, לא חשבתי יותר מדי. כשעמדנו בחצר והיא נעלה את שערי הסטודיו אמרתי לה "את שומעת, רציתי להעיר לך על משהו". פרקתי את שהיה על ליבי, לא הייתי צריכה לפרט היא המשיכה ואמרה: "לפעמים אני צריכה לסתום את הפה". לא הייתה מאושרת ממני בעולם. נפרדנו בחום כשהיא מודה לי על כל מה שתרמתי לה כולל ההערה של הערב. בלב קל ומתרונן הלכתי הביתה.
לקראת השנה החדשה אני רוצה להיות נקייה מכעסים.
כבר חודש יש לי כעס על אישה שרציתי לאמץ כחברה ובגלל התנהגותה נמנעתי. אולי אני שיפוטית, מתמודדת עם זה שנים אבל הפעם נדמה לי שיש לי סיבה. יש בינינו היכרות שטחית ועניין משותף כבר שנים. לפני כחודשיים היא באה אלי והיה מעניין. רוב הפגישה הוקדשה לה כי היה לה צורך לדבר, קיבלתי אותה והייתה לי תחושה טובה. סיכמנו שבפעם הבאה אבוא אליה.
לקראת סוף הקיץ באתי אליה ואז חל המהפך. ברגע שהתברר לה שאני לא נוהגת ובאתי אליה במונית, היא לא פסקה לחקור ולחפור בכך שאני לא נוהגת, תופעה יוצאת דופן בימינו אך מן הסתם היא קיימת. אמרתי לה בקול סדוק שאני לא בנויה לנהיגה ושוב גל של קיתונות. אין דבר כזה והיא נוהגת מאז שהיא בצבא והילדים שלה נוהגים ואיך זה יכול להיות. הפגישה עברה איכשהו ולקראת סופה שוב בא גל של ירידות על האורחת האומללה. מישהו התקשר אליה בטלפון והיא דיברה עשר דקות. לא התנצלה. רק אז העזתי לומר שאני הולכת. יש לציין שלא הייתי מסוגלת לעמוד מולה ולומר לה את הסיבות שגרמו לי לא לנהוג. מאז לא דיברנו. בתמימותי אני מצפה ממנה לטלפון סליחה לפני יום כיפור.
