הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

 

היפוכונדר

כתב וביים: יוסי זיו

שחקנים: יגאל רם – ההיפוכונדר. שני חולים: הילה נוריאל, חמיס אלשייח

 

(קופת חולים. בתור לרופא יושבים שני חולים. נכנס ניצן, כבן 35, נראה כאילו זה עתה יצא מהמיטה. מחזיק בידו שקית מלאה בתרופות)

ניצן:

מי האחרון? טוב, אני. לא באתי רק לשאול שאלה אבל יש לי תור דחוף. (נאנח)

אני מקווה שאני לא מקבל עכשיו התקף כמו אתמול בלילה. זה היה סיוט. בדיוק כשרציתי להיכנס למיטה, אחרי בדיקה עצמית. כל ערב אני עושה בדיקה.

(מוציא לשון)

בודק גרון, בלוטות, בטן, אשכים, כן! אשכים! יש לכם מושג איזה סרטן זה? שלא נדע. בכול אופן שרדתי עוד יום.

פתאום אני מרגיש מין גל כזה, עובר מצד לצד.

(מרים חולצה מצביע על הבטן)

הרצתי בראש את התפריט שלי. לא אכלתי שום דבר שעושה גזים. אבל אולי זה הכדור החדש? פרמיקסון לשיפור זרימת השתן. קראתי פעמיים את העלון לצרכן. לא מוזכר כלום. אז לקחתי שני קרבוסילן, אבל אחרי כמה דקות שוב עובר גל כזה. ממש נלחצתי. חזרתי על הבדיקה העצמית אבל הפעם ביסודיות. לא פספסתי כלום. אז לקחתי עוד שני כדורים גזימקס.

 

אני תמיד מחזיק בבית, לפחות שתי תרופות, לאותו סימפטום. פעם סידרתי לי בראש את כול האפשריות של הכדורים שאני לוקח. כמו בסודוקו. כי אי אפשר סתם ככה לקחת כל כדור עם כל כדור אחר. כשאני בא לדוקטור אז כבר יש לי רשימה של כל התרופות למחלה שלי. וגם רשימה של האפשרויות לערבוב שלהן עם הכדורים האחרים שאני לוקח. (שתיקה, נאנח)

מזל שיש אינטרנט. בלי אינטרנט הייתי מת מזמן. אני מאד פעיל בפורומים הרפואיים. זה מדהים. בכל פעם שאני קורא על הסימפטומים של איזו מחלה, תמיד, אבל תמיד אני מוצא אצלי, את הסימפטומים האלה, אבל בדיוק אותם סימפטומים. 

 

רגע, זה בא. (מקשיב)

כלום. זה רק גזים. הייתי משחרר בלי חשבון. זה טבעי. אבל אני לא בטוח שאתם תקבלו את זה בהבנה. יש מקומות שמברכים על נאד "לבריאות" כמו שמתעטשים.

(מתעטש. מתכווץ. בודק דופק, בדיקה מהירה של בטן, בלוטות, אשכים, מתכופף, קם, רעד בידיים)

 

סליחה, יש לי רעד בידיים. אכפת לכם? יש לי תור דחוף. תאמינו לי, דחוף ביותר. אני יודע כמה זמן נשאר לי לחיות. אתמול, בדיוק כשאני עומד ליד הארון של התרופות, וחושב איזה כדור שינה לקחת, ביד אחת היה לי וובן, ביד השנייה היה לי בונרדומין. ואז בדיוק מתקשרת גלית, פעם יצאנו, כן, אבל עם כל המחלות שלי למי יש כוח. אמרתי לה שהפעם זה רציני. כי רק סרטן מפותח יכול לרוץ אצלי בבטן מצד אל צד.

 

ואז היא צחקה ואני ממש נעלבתי. ואז היא אמרה: אם אתה כל כך חולה תבדוק באתר "דע את היום" ששם מחשבים לך עוד כמה זמן נשאר לך לחיות. הידיים רעדו לי עד שמצאתי את האתר. חשבתי לעצמי, נו רק פרקינסון זה מה שחסר לי עכשיו. הכנסתי את הנתונים שלי וזה מה שיצא. לפי האתר היו לי בדיוק 104,400 שניות שאם תתרגמו את זה לשעות זה ...

 (מביט בשעון כמעט מתעלף)

אוי, אלוהים. נשארו רק 3600 שניות וכבר פחות,... פחות,... ופחות,... (נופל על ברכיו)

 

קול מחוץ לבמה:

הבא בתור בבקשה!

 

ניצן:

(קם מביט בשניים, רועד וכמעט בוכה. הם לא מגיבים)

יש לי תור דחוף. אפילו לא התלבשתי. באתי ככה עם טרנינג. אני ... מתעלף.

 

קול מחוץ לבמה:

הבא בתור בבקשה!

 

ניצן:

(ניצן מתעשת מיד)

תודה רבה לכם, תודה, תודה.

 

(נכנס לחדרו של הרופא בצעד קליל ועליז.

שני החולים מביטים זה בזה, מביטים בשעונים. יוצאים).

לאיגרת השבועית של 2011 . 10 . 12