הצטרפו לאיגרת השבועית

יצירה היא הניסיון לשים סדר בתוך אי-סדר. בעולם דחוס בתופעות מבלבלות, תפקיד היצירה הוא לעשות תיקון ולמצוא שלווה ונחמה.


לפני יום כיפור פגשתי את הילה, מורתי לשיטת גרינברג. במהלך המפגש היה לי קשה מאד. הכאבים במקומות ששחררה לי באזור הגב והצלעות היו קשים מנשוא. "את מתעללת בי" זעקתי "את אכזרית!" כעסתי. "את אכזרית", ענתה לי הילה "להשאיר את הכאבים האלה בגוף כל כך הרבה שנים זה אכזרי, אילולא הייתי עוברת בעצמי את התהליך הייתי מאמינה לך שאני מתעללת בך..."

 

"תנשמי לתוך הכאב כשכואב לך" אמרה הילה. זה לא פשוט. כשכואב כל כך בא לי קודם כל להפסיק את הכאב, להימנע. כמו שעשיתי עד כה. הייתי בטוחה כל השנים שאני מתמודדת עם כאב ,הרי  אני כותבת עליו. הילה שינתה לי את הגישה לעניין. "זה לא מספיק לכתוב על הכאב צריך להרגיש אותו במציאות, לא להימנע מעימותים ולחוש את עצמך".

 

מסתבר שקשה לי לחוש את עצמי. קשה לי להתמודד עם זה. אחרי שנים של טיפולים מסוגים שונים עדיין קשה לי לחוש את עצמי? מה הבעיה? חווית הילדות שלי היא לחוש את האחרים לפני שאני חשה את עצמי, לפנות מקום לתחושות הזולת, ואכן אצלי הזולת רלוונטי יותר ממני. אני מגלה את זה תוך כדי מפגש עם הילה, מוצאת את עצמי חושבת על התלמידים שלי במקום על עצמי. לפני שנים  נרקומן לשעבר אמר לי שאני מכורה לכאב של אחרים. עצוב לי לגלות שנשארתי באותו מקום. כמה הסוואות תחפושות ומסיכות יש למין האנושי.

 

במפגש עלה שאני צריכה לדבר עם החברה שפגעה בי. ניסיתי להתחמק. היא לא ממש חברה, אין לנו מערכת יחסים, אני יכולה לוותר עליה. הילה התעקשה ואמרה "את צריכה לבטא את מה שקרה לך". התלבטתי. חזרתי לאשדוד בחמש ובשעה שש התקשרתי לחברה הפוגעת. למזלי היא הייתה בביתה. היה לי חשוב לדבר איתה לפני יום כיפור החל למחרת.

היא שמחה לשמוע אותי. מיהרתי לבטא את רגשותיי. היא מיד אמרה שהיא מבקשת סליחה ולא תיארה לעצמה שזה יכול לפגוע. הייתה שיחה חמה וטובה ממש כמו עם המורה ליוגה.

נראה שכאשר באים עם פגיעוּת וכוֹח זה שילוב טוב. הוקל לי מאד, אני לא צוברת עוד כעסים. עשיתי דרך.

לאיגרת השבועית של 2011 . 10 . 12