הבוקר, במפתיע, חשתי שמעט מכוחותיי הישנים שבים אלי. השפעת התרופות נחלשה קצת, והטשטוש הקל, המלווה סחרחורת תזזנית הרפה ממני. מחוזק ניגשתי אל ארון הספרים. משכתי מתוכו ספרים דחוקים והסרתי מעליהם את האבק. לבסוף נשארתי מותש עם קפקא בידי. כבר זמן רב שלא פקדתי את כתביו. אבל בשבועות האחרונים הוא שב ועלה בזיכרוני. והנהו שוב בידי, בכריכה הקשה, בפורמט הקטן, בעברית היצוקה והמיושנת של ישורון קשת, בדפוס בלט גבשושי.
רק לפני כמה ימים שמעתי את המשורר הצ'כי המפורסם, שעתיד לבקר גם בארץ, איך הגה את שמו של קפקא. קופקו הוא חזר ואמר, קפקו. ולפתע נשמע לי השם הזה, דווקא בהגייתו הזרה, נכון פי שבע. מדויק פי אלף. הרי זה שינוי עצום, אני עוצם את עיני ומהדהד לעצמי בקולו: קפקו מול קפקא, קפקא כנגד קפקו. כשהמשורר הצ'כי זימר את שמו, בלשונו הסלאבית המלעילית, שמעתי כאילו הוא אומר: יוסף ק. ובעצם יוסף קו, יוספקו, יושקו.
השם נשמע לי מוכר מדי. מודע משנים, ממש כמו שהיה מודפס בגיליונות סידור העבודה שבקיבוץ. אותם גיליונות בריסטול ענקיים, המסרבים להתקפל, והמפילים בכובדם את הנעצים הקטנים המצמידים אותם אל לוח העץ המחורר. יוסק ק. יושקו קו'ף. והנה כמה קל להטות את השם. וכבר מתקבל קפקוא, כלומר יש לקרוא כך ולא אחרת. שתיכנס התנועה האחרונה לתוך העיצור הסופי. אבל הסיומת חשוב שתהיה דמוית עברית ולא סלאבית מערבית. קפקוא, שאם אתה מאד רוצה, אתה קורא קפקא. ואם אתה רוצה, אתה שומע קפקו. שם מרשרש שעושה אותו כאחד האדם. קרוב פתאום, עד שמעצמי אני טועה ואומר: יוסף קפקא. על שם גיבורו בעל השם המשונה. ופרנץ הקטן נשכח ממני לגמרי.
ובכן אני ניצב לפני ארון הספרים שלי, המדיף ריח של עץ טחוב, קפקו בידי, ואני מנסה לנסח במחשבתי מכתב לאב. עוד גרסה של המכתב לאב, שלא תתפרסם לעולם. הפרוזה שלו: פרוזת הדילוגים המפתיעה שלו, משגעת אותי. לפעמים היא נדמית לי כמעוף מתוזז של חרק, המקיף בשבעים מעגלי זהירות את הפרח הפתוח. ולפעמים בורק בה משפטו של המשורר על חרדתו של 'הנסוג מגשת'. כן, מין כתיבה של נסיגה, של חשש מגישה ישירה.
הנה התגבר והתאמץ ופלט משפט ישיר ומהיר. וכבר אני מצפה שבעקבות הפריצה הזו, בגזרה הצרה שלו כמובן, אין הוא יודע מהן פריצות רחבות בין הדפים – ישעטו ויבואו אוגדות ההשתלטות, הבאות לאחר אוגדות הפריצה. הן ירחיבו את הפרצה, ינקו את המאחזים, ויקימו, סוף כל סוף את ראש הגשר. אבל לא. לא אצלו. לא אצל קפקו. כי מייד הוא נסוג לאחוריו. אל המחסה הבטוח של המשפט הקודם. ומשם יצא אולי שוב, בהסתר, וינסה שוב להגיע. פרוזה השוללת את עצמה. משפטים הכולאים עצמם בתוך גדרי איסורים משונים. כמעט כמו שלמדתי בצבא לפני המון שנים: רגל בקרקע ורגל באוויר. בעוד כוח הרתק נמצא על גבעה שליטה, מגשש כוח ההלם את דרכו, להפתיע את האויב המחופר. ואולי גם זו אינה הגדרה מדויקת. אבל מה לדיוק ולספרות?
צעד קדימה ושני צעדים אחורנית. כך הוא בונה את התקדמותו. אני מהלך לפני ארון הספרים. ספרו של קפקא בידי, וכבר הוא פתוח לפני עיני. אנחנו כותבים את המכתב לאב. משפטים רצים לפני כפופים, יראים, מבקשי מחסה. פסקאות נועזות שוטפות פתאום בעוז רוח לא מוסבר, ועמודים שלימים נהדפים קדימה. איך התגבר על אלה ישורון קשת? שהרי אני קורא את עבריותו של קשת ולא את גרמניותו של קפקא.
החומר הכתוב נע כולו לפנים, כמסה שחורת אותיות. אות פרנק-ריהל מיושנת של דפוס בלט גבשושי. בחזית רחבה, תוך תנועה למגע אלימה. עד שפחד מוזר של טביעה בתוך העיסה השחורה מקפיץ את לבי לשנייה קצרה. אבל אין לי ממה לחשוש. הצעד הראשון לפנים כבר נעשה. כעת הכול נעצר, משתהה, תוהה על סביבותיו, כאילו יצא קפקא עצמו מהכתוב. הוא משקיף על סביבותיו ואומר לעצמו: התקדמות מהירה מדי. יש לבלום את הגייסות המתפרצים. וכבר הוא מתכנן את מהלכיו הבאים. צעד כפול לאחור. ואני שוב מוטל הרחק מלב הפצע הפתוח.
טוב, אחרי ההתקדמות אנחנו מתייצבים שנינו בפני האב. יש כאן אי-בהירות מסוימת. אבל אני איני ממהר להחווירה. בפני איזה אב אנחנו מתייצבים? בפני אביו של פרנצי הקטן, הנפחד, המטיל את המכתב לתיבה וממהר להימלט? או שאיש-איש מאיתנו מתייצב בפני אביו, ושם בכפו את מכתבו?
אני תוהה אם טרח אביו של פרנצי הקטן לקרוא את מכתבו. שהרי לפי מה שניתן לצייר, ייתכן שראה את הנייר ואמר: טוב-טוב, שימו אותו על שולחן-הלילה שלי בחדר השינה. אני כבר אקרא בו כשאתפנה. ועד היום לא התפנה ולא קרא.
ופראג, העיר המסתתרת בתוך סיפוריו של קפקו הרי לא נחרבה במלחמת העולם. הצ'כים הממזרים התכופפו כרגיל. הבית ניצב על עמדו. הנהר עודו זורם. והגשרים הישנים עודם מתוחים מעליו. כלומר, יכול היה האיש הקפדן ליטול את מכתבו של בנו, לקרוא בו שורות אחדות, לירוק על הרצפה כמו שירקו אז: טפו טפו טפו. ואחר כך לשאול מעבר למשקפיו הנשמטים את האם האהובה והנכנעת: תגידי, מה הוא רוצה ממני בעצם, הרוצח הקטן שלך?
הכול מתבהר לפתע. תעלומותיו נפתרות. וקפקא הבריא, שנועדו לו חיי מתושלח, היה מתנפל אל המים הקרירים של הנהר. וכעדות חבריו, שעמדו שם וזכרו, היה חוצה את הנהר בשחייה מהירה. ובערב, בשבתו רענן ושופע און גופני, היה מפעיל על גיבורי הנייר שלו, את הטקטיקה המדהימה שפיתח, צעד אחד קדימה, ושני צעדים אחורנית. וכשלא נרגע מהכתיבה, היה עולה אל חדרה של המשרתת הצעירה, שהמתינה לו, אך גם לאביו, בין המצעים.
היכול משפט הפתיחה לשלול את כל המשפטים שיבואו אחריו? ואיך ניתן לחסום ולפתוח שבעה פתחים בפסקה אחת? להיכן עוד אפשר לגלגל את הילד הנרעד, פרנצי הקטן, החומק מאימת אביו? ממש כמו אותו הילד, חבר ילדותי, ששבר פעם בשוגג את מפתח דירת הוריו. זה היה בשיכון החדש, הלולאה נשמטה על הרצפה, והפותחן השבור נשאר תקוע בתוך חור המנעול. מזיע כולו מחרדה טרח לחלוץ את השבר מתוך הדלת. וכשהצליח לאחר שעה ארוכה, הרעיד בכל גופו. הוא הניח את המפתח השבור למרגלות הדלת. כאילו נשמט מעצמו, נחבט ברצפה ונשבר. אפילו את הסדק שניסה לאחות ברוקו, אי אפשר היה לראות. הוא זחל אל הגינה שבמורד הדשא ורבץ באפילת השיחים עד ששבו הוריו מעבודתם. ורק משהחשיך לגמרי העז לצאת ולהשית עצמו כמי ששב מנסיעה רחוקה. בהעדרו נמצאה על המרפסת גופת המפתח השחוט. אבל היה חשד כבד באוויר, שלא מיהר להתפוגג.
כלומר, אינני הוזה כשאני מעלה את זיכרונותיי. ואין גבולות לפחד מפני זעמו של אב. וגם בקיבוץ צופה ילד באימה באביו הנרגז, השב אל הבית לאחר יום עבודתו הארוך. בועט במפתח השבור וגוער באשתו, שהיא אצל קפקא האם האהובה: טפט טפו טפו. הוא יורק. אז מה, מה הוא שוב עולל 'התכשיט' היקר שלך? אולי כדאי שנסלק אותו שוב מן הבית לכמה ימים? שישכב לבדו בבית הילדים הריק, וילמד פעם איך להתנהג?
על מיטתי בבית החולים ערכתי כמה וכמה מכתבים לאב. היובש והריחוק משכו אותי. האפשרות להיחבא מעבר האחר של הכתוב. שלא כמו בסיפורים ובשירים שכתבתי לאורך השנים. הגעגועים החשופים עושים שמות בכתובים. הרגשות מקלקלים. אפשר היה לחוש בצער ואפילו בחרטה. בכל מקום חשוב בחיי, בכל צומת, מצאתי את עצמי מולו, עורך אליו את דברי על נייר מכתבים. מצד אחד שמחתי שניצל מהמלחמה הנוראה ומהשואה, ומצד שני הצטערתי שלא הספיק לקרוא את סיפוריי הראשונים. אבל כשהבלבול גובר, וקפקו והאב מתערבלים, אני מניח את הכתיבה. ומשתרע לאחור על מיטתי במחלקה.
תן לי עוד עשר שנים, התחננתי לטווה הגורלות. לפחות שאגיע לגילו כשהסתלק מאיתנו. ניהלתי משא ומתן נרגש עם הממונה על חלוקת השנים. לא התביישתי לערב גם את דמעותיי. זכרתי את פניו המחמירות כשתמו ימי עונשי והורשיתי לשוב אל הבית. לאחר שהלך לעולמו התאבלתי עליו ארוכות, ותהיתי איך היה נוהג קפקו, אילו צריך היה לקרוא מספד אמיתי, טרי ומעודכן, על קבר אביו, בבית העלמין היהודי בפראג, בעת סתימת הגולל.
מי, קפקו? הוא בדרכו המשוגעת היה מחולל נשף לילי מטורף, ובו היה משחרר את בני ביתו מעולו של אב עריץ. אפשר ובצעדו לפנים היה פורץ במונולוג משכר, שעיקרו טעם היציאה לחופשי. אבל מייד היה נבהל. פרנצי הקטן היה ניעור, ובשני צעדים לאחוריו היה מתנפל בגעגועים צורבים על זכרו האהוב של אביו. על ימי ילדותו המאושרים, על שמחה פשוטה ושקטה של בית-משפחה חמים בחורף אירופי גשום וקר.
ולבסוף, כדרכו הנפתלת, היה רוקק טפו טפו טפו. ונוזף באם ובאחות, כדי שיבינו סוף סוף הנשים קצרות-הדעת הללו, האהובות הפתיות הללו, את מי הן צריכות לשרת בנאמנות, מעתה והלאה, בשארית חייהן.
(אלישע פורת, סופר ומשורר)
