שמשגעים את הנמען שלך
(מה שנאמר כאן בלשון זכר כוונתו לשני המינים)
אתה יושב באולם התיאטרון ומישהו על ידך משתעל שיעול ארוך. בנהמת השיעול הזה אבדו לך לפחות מספר מילים מהטקסט שעל הבמה. מתסכל. השחקן על הבמה מספר בדיחה. האולם כולו פורץ בצחוק רועם, אבל השחקן ממשיך לדבר כאילו לא היה הצחוק מעולם. הקהל חונק את צחוקו, מתוסכל על כי צחק ולא שמע את המשכו של הטקסט. מאותו רגע והלאה הוא לא יצחק עוד ובסופו של הערב במה וקהל מתוסכלים כאחד.
אתה מדבר בטלפון. בצד השני עולה שיחה ממתינה. ההוא בצד השני שומע צליל ממתינה אבל הוא ממשיך לדבר כאילו לא היה הצליל מעולם. אתה שומע נתק שנמשך כשתי שניות. אבדו לך לפחות שתי מילים, ואולי הן המשמעותיות ביותר בשיחה הזאת. מתסכל. עולם נברא במאמר, כלומר במילה. בורא עולם אמר "ויהי..." ופתאום יש לו שיחה ממתינה. אבדה לנו מילה, או שתיים. תארו לעצמכם שהמילה היא "אור": "ויהי אור". אז מה? לעולם לא יהיה עוד אור? אין מקום לדאגה. יהיה. שהרי בורא עולם הוא בורא עולם ואילו אנו רק בני תמותה שמנסים ליצור קשר וגם להבין מה נאמר שם במהלך אותו נתק.
מכאן והלאה נשוחח על שחקנים. אלו המופיעים על במה בפני קהל, אבל במה היא משל לחיים, ועל כן כל מה שנאמר כאן על שחקנים, על בני אדם בכלל נאמר.
שחקנים רבים עולים לבמה ומשאלה אחת בליבם: "שרק יצליח לי לבצע את התפקיד, ושכולם יאהבו אותי ויחשבו שאני גאון של אימא". אולי זה לא הנוסח המדויק של המשאלה, אבל אולי בקירוב. כלומר, הקשב שלהם כולו מופנה לעצמם ולתפקיד בלבד והם נעים על הבמה בבועה של "אני והתפקיד שלי" ומצידם שהעולם ישתעל, יצחק, יקשקש בתוכנייה (רעש קל ומעצבן במיוחד), או ייפול לתנומה מלווה בנחירות עליזות, הם שלמים עם עצמם ונוח להם בעולמם זה.
כאן מדובר ברגישות ההכרחית לעצמך ולסביבתך.
גם בלי לדון בסיבות האישיות, ההיסטוריות, חברתיות, כלכליות, להתנהגות מנוכרת זו, אפשר להבין את הנזק המיידי והמתמשך שלה. על כן, האלטרנטיבה להתנהגות הזאת היא פשוטה:
בעלותך לבמה למד עצמך לחלק את הקשב שלך לשני ערוצים. האחד הוא אתה והתפקיד שלך. השני הוא הסביבה שבה אתה יוצר.
למד עצמך להפעיל מבט פנוראמי – פיזי ונפשי. מבטך מופנה אל הנמען הבימתי שלך, אבל הוא כולל את כל המרחב מאופק עד אופק. מקצה הבמה ועד לשורה האחרונה באולם.
הייה רגיש לכל תנועה על הבמה ובאולם. אם מישהו באולם משתעל, צוחק, מרשרש, נוחר, המתן והנח להם לבוא לידי ביטוי מלא. יוצרים בעלי ניסיון הם עדים טובים ומורים טובים. הרגישות הזאת זורמת בעורקיהם.
ואכן, כך גם בשיחת טלפון, הייה רגיש לכל צליל. המתן, חזור על דבריך או ברר אם המסר שלך הגיע לייעדו. אם אכן הקפדת על קשר טוב, ראה עצמך כמי שהנמען שלך אסיר תודה לך, אף אם לא הבחין בכך כלל.
האחריות ליצירת קשר טוב היא של המוען, היא שלך, יוצר הקשר, לא של הנמען.
(קטע זה לא מופיע בספר "המעגל הפתוח", ואולי ראוי היה שיופיע.
שיהיו לנו ימים טובים - אמיר)
