(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
אליךָ,
הערב, כשהתרחצתי, הבטתי במראת חדר האמבטיה ומצאתי, קווי גופי העירום השתקפו בעד המראה. והרהרתי בך, הרהרתי בנו. כשבע שנים אתה חומד אותי. ובמשך היום חשבתי על הכניסה שלי לתוך חייך ועל הכניסה שלך אל תוך חיי. על החיבור הזה שאני יוצרת בעת הכתיבה כעת. מחליפה את מעשה האהבה באותיות, במילים. גופי, שניבט במראה היה עייף, זקן. שְׂבַע אמהוּת. אין עוד קו צעיר המעטר את מערומיי. עיניי צפו בחמודות שנעלמו במשך השנים.
הייתי נערה ואחר כך הייתי אישה. הייתי אישה צעירה, ביישנית, שעיניה לא יכלו להביט בגבר זר, והנה אני אישה מלאת תעוזה. והנה אני אשה פראית, תוססת, סוערת. וכעת אני יודעת שלא תוכל לכבות את האש שעדיין בוערת בגופי הצמא לחיבוקך. וכה משתוקק אליך. אסורה בביתי, ואתה אסור בביתך.
אני רוצה להמשיך לכתוב לך, ואחכה למכתביך, כי אין לנו אלא את כתיבתנו. היא המחברת בינינו עד שאנו שוכחים את חלומותינו. הבטתי במראת האמבטיה, מולי ניצבתי. זה הגוף שאתה יודע, וזה הגוף שלימד אותך דרך גבר בעלמה כפי שלא ידעתָ עד אשר פגשתָ בי. - - - -
ואחר כשנפגשנו באמת, לבד לא לצורך אחר, רק שנינו. התחבקנו. התנשקנו. נשקתָ על צווארי, כמו ימים רבים חיכינו לרגעים אלה. והתחלנו לטייל ברחובות, וגם בגנים רצינו להשיב שנים אבודות.
אני עייפה מדי. השעה שעת לילה מאוחרת. כמעט שלוש בבוקר, לא יכולתי ללכת לישון מבלי לכתוב לך משהו. לספר לך מה הרגשתי היום, להמשיך לכתוב אליך. משתלטים עליי געגועים. אני יכולה לספר לך שאתה בתוכי, אני חולמת שאתה בתוכי. ואני מנסה לחבר אותך אליי בעזרת אותיות. לשכב עמך תוך כדי כתיבה, לשאוף אותך מתוך האותיות. לומר לך שאני מתגעגעת: לא מספיק עבורי. אני צריכה לתַנות עמך אהבים, וכאיש של מילים אתה יודע לקרוא בין השורות את קריאתי. זועקת אליך. מן המפגש ההוא ידענו שהקשר יהיה מוזר. שנינו גרים על שני איים, שטים בעולמות רחוקים.
עזור לי לצלוח את ים המילים, בסוף הדרך אולי נמצא מקום של שקט.
אני אכתוב כמוני, אתה תכתוב כמוך, ואני אחפש את עצמי בתוך הדימויים שלך. בתוך העולם הזה שאתה מנסה לברוא עבורנו בלא חומר ולבנים רק במילים.
מחר נמשיך, אין כאן קו עלילה ברור. חיינו אינם ברורים.
ושוב עצוב לי להיפרד ממך, באותה הרגשה שלא הספקתי לומר הכול. מחכה לתשובתך, אהובי.
(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
