לאחר ארוחת צהריים דשנה שכבתי על הספה, אוחז בידי חוברת נסיעות של חברת "אורינטורס". מרוצה, מחייך לעצמי. אני עומד להגשים את חלום חיי. נסיעה חשובה ברכבת. אני עובר על התחנות: חיפה, צידון, בֵּירוּת, לָטָקִיה, חניית לילה באיסקנדרון שבטורקיה. למחרת אנטליה ודרך הרי הַטוּרוּס עולים אל רכס הרי סוּלְטָן עד העיר בּוּרְסָה שֶׁבְּיָם הַשָׁיִש. חניית לילה שני ולקראת צהריים למחרת אהיה באיסטנבול. אני עובר על הסידורים: דרכון בר-תוקף, ויזות ללבנון, לסוריה, ליכטנשטיין ושווייץ, חיסונים, ביטוח רפואי, לקחתי חודש חופש. ארזתי בגדים חמים. את החתול מסרתי לפנסיון הכול כלול. חלום חיי מתגשם. בידי כרטיס משולב רכבת-מלון, אוריינט אקספרס, יורוסטאר.
"השתגעת?", אומרים לי חבריי, "קח מטוס. חמש שעות ואתה בלונדון!"
מה אומר להם? לא יבינו. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. חלו תמורות במזרח התיכון ואני לא אנצל אותן? זה חלום הזדמנויות. אולי בלתי חוזר. יש מה לראות באיסטנבול: טופקאפי, טירת שבעת המגדלים, הארמון השוקע. לאחר מכן אני עולה ל"סימפלון אוריינט אקספרס שהוא הנתיב הדרומי, העוקף את גרמניה. רק שלא יופיע קטר פחמים רושף עשן וצורב עין. אולי הרקול פוארו יהיה שותפי לתא? הבלש הטוען כי הוא מבין את טבע האדם וניחן בכושר ניתוח הגיוני, מסודר וקפדני יהיה חייב לנחש מה אני עושה ברכבת הזו דווקא.
מהחלון אני רואה גם את הגב' מארפל הקשישה עולה לרכבת, שלובת זרוע עם אגאתה האצילית. הגברת כריסטי מצהירה בפני הנוסעים: זו רכבת של שלום! כאן לא יהיו עוד רציחות! בנסיעה מהירה מגיעים לסופיה, בולגריה - עיר הולדתי. אני עורך ביקור שורשים חוזר. משם לבלגרד, זגרב, לובליאנה, טריאסטה וממנה בספינת מעבורת עד ונציה. בצפון איטליה הדרך מישורית עד מילאן ומכאן אל הרי האלפים, עד לוּזָאן שבשוויץ, דרך מנהרה שנחצבה באורך של עשרים קילומטרים. אנשים צוחקים עלי ואני חוגג בדרך זו הסכם שלום ניסיוני שהושג עם סוריה ולבנון. היינו מדינה בגיטו! במצור! היו לנו רק שמיים וים פתוחים. כמו בתיבת נוח. מלוזן ממשיכם לשטרסבורג ומשם לפריז. עד לפני שנה מי היה מאמין שנסיעה כזאת בכלל אפשרית. בפריז אני עולה לרכבת המהירה "יורוסטאר" הישר ללונדון, מתחת לתעלת למנש, בלי חניות ביניים. בדרך לפריז הבלש הבלגי בעל ראש הביצה שולף מהתיק שלי חוברת טיולים של "אגד טורס" לערים חַלֵבְּ, חַמַת וְתַּדְמוֹר - ארץ האמורי - ארץ האבות המובטחת."לא הגיוני", אומר פוארו, "השלום שלכם זמני, עוד לא אושר בכנסת".
אני מסביר לו שזה חלון הזדמנויות שלי לבקר את אחותי בלונדון, כיון שאינני יכול לטוס והשלום הזמני הזה מגשים לי חלום. עוד אני מדבר עם פוארו ונערכת הצבעה בכנסת. התוצאה תיקו: 60 בעד 60 נגד. משה פיגלין וברוך מרזל מטפסים לגג הכנסת, מאיימים לקפוץ אם ההסכם יאושר. לפתע איווט ליברמן מרים את קולו: "טעיתי, טעיתי, מצטער, בטעות הצבעתי נגד והתכוונתי בעד". ואז אני צועק: "יש רוב! יש רוב! אל תקפצו!" ויד רכה מטלטלת אותי בעדינות: יעקב-חזקיה, מה אתה צועק! כולם בשלפשטונדה! כנראה היה לך חלום רע". להפך, אני אומר לאשתי. ההכרה חוזרת אלי והחתול בחיקי וחשבונות המים והחשמל צמודים לידי. "להפך", אני אומר לה, "זה היה חלום הזדמנויות. אולי של פעם בחיים. כמה חבל שהערת אותי. מתי אזכה שוב לחלום כזה. כבר הייתי ברכבת ללונדון, בלי מטוסים ועם הסכם שלום שליברמן הצביע בעדו. הייתם מאמינים?"
(יעקב אלג'ם)
