ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

למות מאושר

כתב וביים: רן סלוניקי

שחקנית: מעין פרידמן

(צעירה במכתב מצולם להורים. נגשת למצלמה, מפעילה אותה, מתיישבת מול המצלמה, מדברת אליה)

הורים יקרים, עידן, משפחה, חברים, וסתם אנשים שבאו ללוויה שלי בגלל האוכל.

אם אתם צופים בי עכשיו, זה סימן שאני כבר לא איתכם, סוף סוף עשיתי משהו כמו שצריך בחיים שלי. (שתיקה) בסך הכול היו לי חיים טובים, לא חסר לי דבר.

לא התאבדתי כי הייתי בדיכאון, אלא בגלל שהייתי מאושרת. מאושרת מאד.  יותר מדי.

אתם מבינים, כל החיים שלי הייתי עוף מוזר, לא היו לי חברים. החברים היחידים שלי היו הספרים, הם תמיד היו שם בשבילי, הם סחפו אותי, הם מעולם לא שפטו אותי או צחקו עלי, הם מעולם לא עזבו אותי בשביל ההיא עם הציצים, או נטשו אותי לבד כשהייתי שיכורה. הם תמיד תמכו בי. אתם יודעים ששנים רבות הייתי סגורה בחדר בין ארבע קירות עם ספר ביד, מדמיינת לעצמי את החיים שלי כמו בספרים שקראתי. חיה רומנים מפוקפקים והרפתקאות מסעירות. ואז, יום אחד, זה קרה. לא מיד. אבל קרה. בתיכון הייתי מנודה, אבל סיימתי אותו בהצלחה. בצבא הייתי קצינה, מפקדת, הייתי חשובה ומקובלת, הייתי מישהי שמצייתים לפקודות שלה. סיימתי תואר ראשון. לא ממש נעים להזכיר, אבל כן, בהצטיינות. פגשתי את עידן. הכול היה מושלם.

עידן, אתה היית, ואתה עדיין, אהבת חיי. אהבת אותי ללא תנאים, נתת לי סיבה לחייך בבוקר. היה לי כל כך טוב. ואז נבהלתי. פתאום הבנתי שלא יהיה לי יותר טוב מזה. אין לי עוד לאן לשאוף, הגשמתי את כל המשאלות שלי בחיים. כמו בספרים שקראתי. בסוף הם מתחתנים, ואז?..., סוף הסיפור עם הבטחה לאושר ועושר מעתה ועד עולם? אני את החיים שלי סיימתי בגיל שלושים. בתוך כל הטוּב הזה, בתוך כל האושר הזה שמציף אותי, הייתי ממתינה שהכול ייגמר ברגע, אבל הרגע הזה לא בא. בכל פעם שהבטתי בך עידן, פחדתי שתגיד לי שהכול נגמר. בכל רגע פחדתי שהבוס שלי יפטר אותי. בכל רגע פחדתי שהטלפון יצלצל ויודיעו לי שנרצחתם בפיגוע. אני לא מסוגלת עוד לשאת את הפחד הזה.

אני מעדיפה למות עכשיו בידיעה שהגעתי אל המקום הכי טוב שיכולתי להגיע אליו, ומכאן מתחיל המדרון. זו הפעם הראשונה בחיי שאני בוחרת, בעצמי, ולוקחת את האחריות על מעשיי מתוך הבחירה שלי. אני הולכת עכשיו בחיוך גדול. אל תחשבו שקפצתי. תחשבו שעפתי ומתתי מאושרת. אני אוהבת אתכם. נתראה בעולם הבא. אני אחכה לכם.

(נגשת למצלמה. מכבה אותה. יוצאת).