אני בנך יחידך אשר אהבתיך
בבקרי אלול החשוכים
נשלחנו מיצועינו אל שער התפילה והתחנונים
ותרנגול הכפרות קורא
עורו, עורו ישנוניים לסליחות.
"רחמים, יא אישה, זה בנך הקטן מלאו לו רק שש".
ואימא, עליה השלום, באצבעות קטיפה מהדקת צעיף
משי סביב צווארי,
"שתו מהר חלב חם, יא עצלנים נרדמים, מתי תעשו
סליחות?"
עוד חיתוך שביל בשערי האדום,
עוד נשיקה למזוזה הכחולה,
ואנו מחובקי כפות ידיים בכיסך,
אבא מתוק,
הולכים לעשות סליחות,
בקפה מחמוד אבו יונס (עינו תיזכר לטובה)
בכל בגדד אין קפה ניחוחי כשלו
ופיתה בזעתר נמסה חמימה ומפייסת,
מביטה בי וקורצת -
מתוקים חייך בני.
וכך חודש ימים כוסית ערק לענג
עצמותיך הזקנות, כך אמרת אבא,
והתפילות והסליחות לאלוהי ישראל
פרחו בעיניך האפורות וסביבן
זר זהוב מלטפני
בנך יחידך אשר אהבת.
כעבור שלש שעות חוזרות
השיות התמימות הביתה
ואימא פותחת הדלת:
"ברוכים תהיו יקירי. התפללתם גם עבורי?
ארוחה טובה מחכה לכם יא אישי
וילדו אשר אוהבו"
ומאז אבא יקר, מדי אלול
עושה אני סליחות בעוד החושך במטבח הקטן, עם פיתה
בזעתר וכוס תה חריף לא מתוק.
(אסתר ויתקון זילבר)
