פול צחק.
שנאתי את הצחוק שלו.
הוא צחק עוד פעם.
שנאתי אותו הלאה. לא פחות.
השם המלא של פול הוא פול אל חאג'י, לשעבר ג'וניה, לבנון.
לא שנאתי את פול בגלל שהוא מג'וניה. לא שנאתי אותו בגלל שהרגתי את האח הבכור שלו, את אביו, את דודו, ואת שני בני דודיו. שנאתי אותו בגלל שצחק.
ישבתי בבר של פול בבאמאקו ושנאתי כל צליל של צחוק שבא ממנו.
ישבנו ושתינו בירה, אולי קרלסברג ירוקה, אותו שתן מוקצף ודלוח שמוכרים בכל רחבי אפריקה, מערב ומזרח. שתן שאתה מוריד אותו רק כשאתה מ
"באיזה מלון אתה אומר שאתה ישן?" פול צחק.
"בו דה-לאק" (צרפתית - יופיו של האגם)", אמרתי.
מהצחוק פול כמעט התגלגל מהבר קדימה.
"יכולת לבוא ולישון כאן", אמר.
"כשבאתי לא ידעתי", אמרתי בקול שהיה בו משהו מהתנצלות. להתנצל? זה רק הגביר את השנאה שלי לפול. "אחמד הביא אותי לבו דה-לאק."
"אחמד?"
פול הוא בחור שמנמן. חשבתי שהוא יקבל התקף לב במקום. בכל אופן איכשהו כל דבר שהוצאתי מהפה נשמע לו הכי מצחיק שבעולם. אני הלכתי והתעצבנתי ושנאתי אותו יותר ויותר.
המזל הגדול שלו היה שהיינו בבאמאקו ולא יכולתי לגרד איזה אם שש עשרה מאיפה שהוא ולהוריד לו צרור כמו שעשיתי לאח שלו, אבא שלו, או כבר אני לא יודע מי. לא זוכר את כל הרשימה המחורבנת של מי שהורדתי בג'וניה.
"אתה רוצה להגיד שאחמד הביא אותך לבו דה-לאק?" פול פשוט התגלגל מצחוק.
הנהנתי בראש.
"ואיך זה לישון שם?" פול שאל ועוד רגע היה נמרח על הבר. הוא החזיק את הבטן העגלגלה שלו שפצחה בריקוד משל עצמה.
"למה אתה שואל?" שאלתי מעט בחשדנות.
"והקירות איך הם?" שאל במין ערמומיות "והכילה?"
"בן אלף אתה", אמרתי, "תאמין לי אם היה לי עכשיו משהו תחת היד, טנק, הייתי מוריד פגז בכינון י
פול צחק עוד יותר. הוא חשב שאני צוחק. זה אומר שהוא היה כבר הרבה זמן, יותר מדי זמן, מחוץ לג'וניה. הוא התכופף והוציא עוד שתי בירות קרות.
כשהניח אותן על השולחן שני בקבוקי הזכוכית קרצו לנו באגלי הזיעה שלהם.
"מאניאק", אמרתי, "מאיפה שלפת את ההיינקן?"
"אהה אתה רואה", אמר "גם באפריקה צריך קשרים".
הוא השליף החוצה את המכסה. השקנו בקבוקים ולגמנו בשקיקה. הוא הסתובב אל עבר הכיור. מעליו עמדה מערכת סטריאו וסובב ימינה את גלגל הווליום מגביר את הסאונד. הקשבנו בצימאון לצלילי הבלוז האפריקני של עלי פארקה טורה, גדול זמריה של מאלי כיום.
"עכשיו ספר לי על היתושים", אמר.
הוא לא צחק. אני הסתכלתי לצדדים. למרות שלא היה אף אחד בסביבה. הבר היה ריק. לא בגלל השעה. אף מערבי שפוי לא מגיע בשיא העונה החמה לבאמאקו. רק אני וכמה אמריקנים מהכוחות המיוחדים למלחמה בטרור.
"זה לא יתושים", אמרתי, "אלו הם חרקים בגודל של מטוסים שעומדים בשורות, בדבוקות מאורגנות, על הקיר ויורדים אליך בגיחה מבצעית".
פול הסתכל בי, במבט מעט חשדן.
"אתה לא מאמין?" שאלתי.
הוא עשה תנועה כזאת של זווית העין שאומרת יעני.
"מה יעני?" אמרתי. לקחתי שלוק מהבירה. מהיר כזה. "אתה זוכר איך המטוסים שלנו היו יורדים עליכם?"
"כן", הוא אמר במין טון רציני כזה.
"אהה", אמרתי, "הצלחתי להכניס אותך לחרא של הזיכרונות".
"רצית שאני אשכח?" הוא התלונן.
"דיברנו על יתושים," הזכרתי לו, "העניין של המטוסים היה דימוי בלבד. לא כדי שתסחף לתוכו. דימוי ויזואלי, ספרותי, כל החרא הזה".
"עד עכשיו ניסיתי להיות לא מעורב", אמר פול, "אבל אתה אל תשכח לרגע שקוראים לי פול אל-חאג'י, מג'וניה, לבנון".
"אל תדאג", אמרתי, "אני לא שוכח".
הבקבוקים של הבירה היו ריקים. העמדנו אותם בשורה עם הקודמים. אמנם הם היו נמוכים יותר. אבל לא צריך לזלזל בקטנים. גם פול נמוך ממני באיזה ארבעים סנטימטר. לפחות. כשיש אנשים בבר הוא עומד על שרפרף שמגביה אותו, עד שהוא יוצא מן הבר עם המנות מהמטבח ואז אנשים לא מבינים איך המנות מטיילות לבד בין השולחנות.
"אחמד הביא אותי לבו דה-לאק בערב", אמרתי בהתגוננות מסוימת, "עד שיצאנו משדה התעופה כבר היה מאוחר. הטקסי שלו לא הניע. אחר כך הוא היה חייב לעצור בצד כדי להתפלל. עד שנכנסנו לבאמאקו היה כבר חושך. למי בחושך יש חשק להתחיל לחפש מקום".
"והוא זרק אותך שם והלך?"
"כן", אמרתי.
"זה אחמד", אמר פול.
"נרשמתי בספר האורחים, עליתי במדרגות לחדר מספר שש. כשפתחתי את הדלת הבנתי. אבל אז היה מאוחר מדי".
"ו...?" שאל פול.
"הלכתי לישון," אמרתי, "הייתי הרוס. כל הנסיעה הזאת מגאו לטימבוקטו. מטימבוקטו לדז'נה ואז אתה מתייבש שם על המסלול מחכה שהמטוס יעשה טובה וינחת. ואז התחלתי להסתובב מהיתושים".
"לא הייתה כילה?"
"בטח. כילה מסוג הכילות שיש להן נטייה בעיקר לגלות את החורים שלה.
היתושים דאגו להעיר אותי סופית לפני זריחה. בבוקר גם אדם הומאני כמוני יגלה בעצמו יצר נקמנות. וכך מצאתי את עצמי בבוקר הולך ומועך את היתושים שעל הקיר, שלא היה להם יכולת לזוז עמוסים ומלאים בדם.
ניסיתי להתקלח בזרזיף הקר שיצא מהמקלחת, תוך כדי שאני מנסה לא לעמוד במקומות שנראו מטונפים מדי על הרצפה".
פול צחק.
"ראיתי כבר הרבה שפריצים אדומים על קירות לחים", אמרתי, "אבל אלו היו מגעילים במיוחד. לא חשבתי שיש משהו יותר טוב ממלון בו דה-לאק בבאמאקו".
פול צחק. "חשבת שהאמריקנים ישנים שם?"
"לא ידעתי אז שישנם אמריקנים בבאמאקו. מי חשב שהם שולחים את היד הארוכה שלהם עד למערב אפריקה".
"כן", אמר פול, "כבר אחד מהם שאל אותי אם אני מהחיזבוללה".
"ומה ענית לו?" שאלתי.
"שאלתי אותו איך הוא רוצה את ההמבורגר שלו. זה היה מ
"כן", אמרתי, "שני אמריקנים נפגשים באמצע אפריקה וכל מה שיש להם להגיד אחד לשני זה להתלונן על ההמבורגר".
"אין להם שום סיבה להתלונן כאן", אמר פול, "אני קונה את הנתחים הכי טובים מבני הפולאני".
"הם דפוקים, האמריקנים האלו", אמרתי.
"הם דפוקים משהו", הסכים פול.
ג'ון ומייק נכנסו לבר. שני אמריקנים גדולים. ג'ון היה לבוש במכנסי שלושת רבעי שחשפו את תפוחי הברכיים הגדולים שלו. מייק היה עם ג'ינס מהוהה. שניהם לבשו חולצות טי-
"מה קורה?" שאל ג'ון.
ג'ון הניח את הישבן הענק שלו על השרפרף לצידי. מייק עצר ליד לוח הדארטס וזרק חץ אחד. בול. אמצע. אחר כך התיישב.
"דברנו בדיוק עליכם," אמרתי, "פול אמר כמה האמריקנים דפוקים".
"פול אמר?" אמר ג'ון.
"אמרתי שאני מביא את הנתחים הטובים ביותר של בקר משבט הפולאני ואתם רוצים את זה טחון ועשוי היטב. לא חארם על הבשר".
"לא," אמר מייק והתיישב.
"אז איך העברתם את היום הדפוק שלכם?" שאלתי
"כמו כל יום אחר דפוק באפריקה", אמר מייק.
"וזה לא נגמר", אמר ג'ון, "עכשיו, אחרי שנוריד את הכמה בירות הדלוחות שפול ישים לנו נצטרך לשבת ולכתוב דין וחשבון מה שאצלנו קוראים ריפורט".
"ומה יהיה כתוב בו?" שאלתי.
"שלחיזבוללה יש ידיים ארוכות," אמר ג'ון, "והוא מגיע עד לכאן". הוא הצביע על פול.
"די כבר עם השטויות האלו", אמר פול, "נראה שאני הופך להיות המטרה שלכם".
"אולי", אמר מייק וקרץ אל ג'ון ואלי.
ג'ון הרים את חלק הגוף הימני שלו מן השרפרף והביא וואחד נוד של איזה שלושים שניות לפחות, כמו איזה צרור קצבי של מאג, מה שבתור ילדים היינו קוראים להם עבדללה, ומאריכים באמירת הלמדים.
"אתה מתחיל להתנהג כמו בן מאלי", אמר פול.
כולנו צחקנו.
"אתה אוהב שעועית?" שאלתי.
כולנו צחקנו עוד יותר.
גולת הכותרת של דיאלוג במאלי תיסוב סביב ההאשמה שהאחר אוהב מאוד שעועית ואפונה, רמז לכך שהאחר פלצן גדול, פעולה שבני מאלי חושבים שהיא מצחיקה בצורה יוצאת דופן. ולא רק הם.
צחקנו. ג'ון ומייק החלו להחליף ביניהם ברכות בנוסח מאלי.
"אי ני סוגומה". בוקר טוב
"מבה, אי ני סוגומה". בוקר טוב לך.
"מבה, הירה סירה ווה?" עברת את הלילה בשלום?
"מבה, טורו טה". בלי בעיות.
"מבה, אי קא קנה?" איך הבריאות?
"מבה, טורו סי טה". אני בסדר גמור.
"מבה, אי דנו קא קנה?" הילדים שלך בסדר?
"מבה, טטורו סי טו לא". הם בסדר גמור.
הרבה הרבה מבה (מאלית - מילה מיוחדת שבעצם אומרת "שמעתי אותך"). כמה שיותר מבה יש לך, אתה מנצח. מי שאומר מבה אחרון מנצח.
ג'ון ומייק התחילו לצחוק כמו משוגעים. ג'ון הרים שוב את חלק הגוף הימני שלו והביא עוד סדרה של פלוץ אחד ארוך. מייק הרים את הישבן שלו מהשרפרף, כיוון אותו אל הדלת ותקע אחד. חשבתי שעוד מעט הוא מביא אותה ברטובה.
צחקנו כמו פסיכים. פול הביא בינתיים את ההמבורגרים מהמטבח. שם לפני כל אחד מאיתנו את הצלחת שלו. שם את הסט של קטשופ, רוטב ווצ'סטר וטבסקו חריף באמצע והניח עוד סט של בירות קרות על הדלפק לפני כל אחד מאיתנו.
התיישבנו לעבודה. אחרי שגרסנו איזה רבע שעה ג'ון שאל לפתע, "הלכת למקום ההוא בגראנד מרשדה (צרפתית – השוק הגדול) שאמרתי לך?"
"הלכתי," אמרתי.
"ו...?"
"רגע," אמרתי, "היא נתנה לי משהו".
עשיתי את עצמי מחפש בכיסים, למרות שידעתי בדיוק איפה זה ואז שלפתי את החבילה הקטנה העטופה בנייר עיתון וזרקתי אותה לכיוון הצלחת המלוכלכת ועמוסת שיירי הקטשופ והצ'יפס של ג'ון. הנייר עף בדרך וראש הקוף המצומק, שחור וחושף שיניים התגלגל על השולחן. ג'ון התפקע מצחוק. תפש את הראש וזרק אותו בתנועה מהירה כמו של בייזבול אל מייק. מייק תפש אותו בכף היד, קרא, "הי פול", לעבר פול שבדיוק התרומם מהמקרר אבל פול היה המום, או לא מרוכז, וראש הקוף פגע לו בחזה. הוא נהיה לבן ונשען לאחור כשהוא נושם בכבדות.
"אל תהיה כזה רגשי", אמרתי לו תוך כדי שאני הולך מאחורי הבר ומרים את הראש שהתגלגל על הרצפה. אחרי שהתרוממתי הוצאתי את האקדח ודפקתי לו כדור באמצע המצח. הרי בשביל זה באתי.
יצאתי מאחורי הבר. שמתי את הראש של הקוף על הבר ליד הקופה הרושמת. מייק עדיין לעס בשקדנות זנב עלה של חסה.
"נלך לשתות איזו בירה?" שאלתי.
הם שניהם הנהנו. ג'ון הרים את חצי הגוף שלו מהשרפרף ותקע עוד פלוץ אחד ארוך לפרידה.
באפריקה יש חשיבות רק לאיזה שבט אתה שייך.
(יגאל צור)
