קראתי בשקיקה את הכתבה עליך ב"הארץ". היה נחמד לקבל פרטי רכילות עסיסיים, שחלקם אומנם היה מוכר לי, בעטיפה מאורגנת ומסודרת. נזכרתי באנקדוטה של בציר קרמניצר, על הדרישות שהוא צריך לעמוד בהן כדי שתפורסם כתבה על ספרו (ההצגה "אורטל חייבת למות" - המערכת).
קראתי את האמירות האלמוניות של מספר תלמידים, ואני מרגיש צורך לכתוב לך, בגילוי שם.
הגעתי אליך בסוף שנות השמונים, פגוע וחבול ממערכת לימודי המשחק הממסדית.
מצאתי איש חם וחכם, עם אמירות ואבחנות נוקבות אודות תורת המשחק, ואודות החיים בכלל. רכשתי אצלך כלים חשובים לעבודה אמנותית, ויותר מזה, למדתי להסתכל, לראות, להבין, לנתח ולהיות שחקן יוצר.
קראתי את האמירות של השחקנים האלמונים בכתבה, אודות הצורך האיום והנורא שנתקלו בו, לחשוף את נפשם בשיעוריך, ולא הבנתי. אנחנו שחקנים. אנחנו אמנים. בחרנו בתחום הקשה והתובעני הזה, אשר דורש מאיתנו, כתנאי בסיסי, להיות מודעים לרגשותינו ותחושותינו, ולתת להם ביטוי על הבמה.
במערכת הלימודית האחרת, חשתי שאני מקבל הוראה בשיעורי המשחק: חשוף את נפשך - בפקודה! ובלחיצת כפתור הייתי צריך להתפשט עירום ועריה, ולהרגיש אחר כך בזוי ונקלה.
אצלך הרגשתי חופש, חופש לחשוף ולהיחשף מתי שארצה וכמה שארצה, לחקור את עצמי ללא לחץ וכורח, לקבוע לעצמי את העומק ואת ההיקף של החקירה, כל זאת תוך עבודה בקבוצה חמה ואוהבת. כמה תלמידי משחק יכולים לכנות את כיתתם חמה ואוהבת?
באופן טבעי, כאשר ניתן לי החופש לגלות טפח, טפחיים או בכלל לא, לפי בחירתי, בחרתי לבטוח בך ובקבוצה, ואני לא מצטער על כך לרגע. אין זה מקרה שמקבוצת לימוד המשחק אצלך צמחה קבוצת שחקנים (ואני ביניהם) שעבדה יחד שנים רבות; אין זה מקרה שמקבוצת הבימוי צמח הצוות בו אני עובד עד היום.
עברו למעלה מעשרים שנה מאז למדתי אצלך לראשונה, ואני עדיין חוזר אליך תמיד, עם כל הפקה, להתייעץ ולהמשיך ללמוד. חלק מההפקות שנטלתי בהן חלק עלו בתיאטרון החדר, והדבר גורם לי גאווה ושמחה.
אני בעדך.
איתמר
(איתמר נצר, מנחה ושחקן, בוגר תיאטרון החדר)
