מעת לעת אני נשאל, "מה השיטה הטובה מכולן?" שאלה מביכה. היא מעידה על הצורך של השואל בנקודת אחיזה אוניברסאלית. גם השאלה, "מהי השיטה הטובה מכולן בשבילי?" אינה פשוטה. התשובה נמצאת בגוף השואל. בחרת באדם זה ולא אחר שייתן לך תשובה, אם כך, בכך כבר סימנת את התשובה.

מזכיר לי ניסוי שנערך בבית חרושת אמריקאי לפני עשרות שנים. באותו מקום הייתה קיימת שיטת עבודה שלצורך המחקר הוגדרה "A". באו החוקרים ויישמו שם שיטת עבודה אחרת שהוגדרה "B". נמצא ששיטה "B" טובה יותר מ"A". לאחר תקופת זמן מסוימת, החליפו את שיטה "B", בשיטה "C". נמצא ששיטה "C" טובה יותר מ"B". החליפו את "C" בשיטה "D" ונמצא ששיטה "D" טובה יותר מ"C". את ההמשך אפשר כבר לנחש. החליפו את שיטה "D" בשיטה "A". נמצא ששיטה "A" טובה יותר מ-"D". חזרנו להתחלה.

מה המסקנה? כל השיטות טובות? אף אחת מהן אינה טובה? ברור שמרכיב השינוי פעל כאן לטובה. מרכיב השינוי בין השיטות פועל לטובה, כמו גם מרכיב השינוי בתוך השיטה.

ניסויים כאלה נערכו במאה הקודמת והם הלמו את תפיסת העולם הדינמית של התקופה. היום, אני חושש, המשאלה הכמוסה היא לתשובה שבה תינתן לשואל נקודת אחיזה אשר באמצעותה הוא יוכל להרים את העולם כולו לנצח נצחים. תשובה כזאת היא פרדוכסאלית.

"המעגל הפתוח" אינו טוען לכתר השיטה הטובה מכולן. כי מהי שיטה? מקבץ הנחיות לפעולה, ולאחר ששיננת אותן בעל פה הן הופכות להיסטוריה. היסטוריה מטבעה נוטה להתנוון, כמו כל חוויה אחרת. במה היא משל לחיים ועל הבמה אנו נוכחים לדעת, במהירות מתסכלת, שבחירות הפעולה שלנו, שעבדו באופן כל כך מספק בתחילת הדרך, הולכות ומתנוונות לאורך הזמן. הדבר היחיד שאינו מתנוון לעולם היא החוויה האישית המיידית.

אנו אומרים: אם אין לך שיטת עבודה, נציע לך את שלנו. אם יש לך שיטת עבודה, נקבל אותך בסבר פנים יפות ותוכל ליישם את שיטתך, כמובן, כל עוד היא אינה פוגעת בשלומו ורווחתו של הזולת. ואז הנח לנו להוסיף עליה את החוויה האישית המיידית שלך שלעולם היא חיה ומתחדשת. זהו אכן משל לחיים: "התנועה הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית, שואפת להרמוניה אמנותית". ואכן, זהו משל לחיים.