ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

תיעוב

כתב וביים: יוסי זיו

שחקן: אודי עוז

(נכנס דוד איש שלום, המכונה מייג'ור דאוד. קצין שב"כ. לבוש בהידור יחסי)

ברוכים הבאים לקורס מפרקי פצצות מתקתקות.

קוראים לי דוד איש שלום או סתם דודי. (מצחקק) אבל כאן במיתקן אני מייג'ור דאוד ואני המדריך הראשי שלכם.

כמו בפירוק פצצות אמיתיות גם אתם תידרשו לסבלנות, קור-רוח ותחכום. מטרת הקורס היא להוציא מהנחקר שלכם מידע על הפצצה האמיתית, ומהר ככל האפשר. נלמד פסיכולוגיה, פיסיולוגיה ומעט אנטומיה (מצחקק). אבל על כל זה נדבר אחר כך. כי התמזל מזלכם והגעתם ביום מאד מיוחד, ראש הממשלה, יהיה כאן אצלנו לחלוקת אותות הצטיינות ואני אחד המועמדים.

(שתיקה)

לידיעתכם, זה החדר היחיד במיתקן שיש לו את כל האישורים, גם בג"צ. לכאן מביאים את המקרים הקשים.

(פותח את הז'קט מריח את עצמו, מוצא שערה ארוכה, מחזיק בה בקצות האצבעות מחייך חיוך גדול)

אני לא מכיר מקרה אחד, שיצא מפה מבלי לדבר. בסוף כולם, מדברים.

גם אתם תלמדו לעשות את זה.

(שותק, מרחרח באוויר)  

הריח הזה הורג אותי. גם אתם מריחים או שזה רק אני?

מאיפה זה בא לעזאזל? נראה כאילו הסירחון ספוג בבגדים. הבוקר הוצאתי אותם מהארון נקיים ומגוהצים, וכבר הריח ספוג בבגדים, ספוג בבגדים.

(מריח את כפות ידיו)

אני יודע, אתם חדשים, לא מריחים כלום, כלום, רק אני הכי וותיק במיתקן, מריח. קילומטרים מהמיתקן אני כבר מריח את הריח שלהם. את הריח המיוחד שלהם, שתן, דם, חרא, זיעה. אני בטוח שלכל עם יש את הריח המיוחד שלו, לפלסטינים, ליהודים, לכול אחד החרא שלו.

(שתיקה. מביט בקהל עיניים מתרוצצות כמעט בצעקה)

אתם יודעים כמה זיעה מוציא מי שמפחד? ליטרים. לפעמים גם אני מזיע. אם יש אחד שלא משתף פעולה אני מזיע איתו. (מצחקק) אתם מבינים? מזיע איתו. (מצחקק. כועס) אבל עכשיו אני לא מזיע. אולי קצת. אז מאיפה לכל הרוחות הריח הזה בא?

(מרחרח בעצבנות)

שאלתי את המדריכים שלכם מיכה ויוני. אבל גם הם כמוכם לא מריחים כלום. (צחוק עצבני)

מצחיק אותי, מיכה הופך כאן לקפטן מייק ויוני המניאק נהיה מייג'ור ג'ון

(שר) "גראונד קונטרול טו מייג'ור ג'ון. גראונד קונטרול טו מייג'ור ג'ון" (מצחקק )

אבל להם לא איכפת מהריח, לא אכפת להם מכלום, יהודים, ערבים, העיקר משכורת מתקתקת. אבל לי, אכפת. כי אני עושה את זה בשביל... בשביל דבר שהוא גדול ממני.

עוד מעט הטקס. אני הולך לעמוד שם ככה, זקוף, ראש המדור ניגש לראש הממשלה לוחש לו באוזן, מצביע עלי. "גיבור ישראל" אומר לי ראש הממשלה ומתקרב אלי עם יד מושטת. אני מושיט לו את היד שלי.

(שתיקה)

אבל איך הוא יוכל ללחוץ לי את היד? הריח. הריח הזה. הוא בטח יחוש בריח הזה. הוא מוכרח לחוש בריח הזה. הוא ראש הממשלה. אף אחד כאן לא חש בריח הזה. רק ראש הממשלה ואני.

(מוריד את החולצה משליך אותה בכעס. טופח לעצמו על החזה)

אני אעמוד ככה, חשוף. שינעצו לי את הסיכה כאן, שכולם יראו, מייג'ור דאוד, דוד איש שלום, מפרק הפצצות המתקתקות הוא גיבור ישראל. כאן, בגוף שלי יהיה האות. מקועקע.

(מסתובב בחדר מריח את האוויר בטירוף)

הריח הזה. הריח שלהם, החרא שלהם, הדם שלהם, הזיעה שלהם. מכאן הריח, מכאן הריח, אמרתי להם כל יום להחליף דלי, כל, יום. הריח שלהם, הריח שלהם, לא שלי. שלהם! שלהם הריח! לא שלי!

(מצטנף שר בבכי)

"הסבון בכה מאד דוד לא רצה בי עוד. הסבון בכה מאד דוד לא רוצה בי עוד".