1. לפני שער החוק
לפני שער החוק עומד חבר כנסת. אל חבר הכנסת הזה בא אזרח שומר חוק ומבקש רשות להיכנס אל החוק. "בוודאי!" אומר חבר הכנסת, אבל עכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש כותב מכתב, עושה הפגנה, מגיש עתירה לבג"ץ. חבר הכנסת שולח את המשטרה שתטפל בו, שם הוא יושב ימים ושנים. פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומלאה את חבר הכנסת בהפצרותיו. לא פעם המשטרה חוקרת אותו קצרות, שואלת אותו על מולדתו ועל דא ועל הא, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים רמי מעלה, ובסוף חבר הכנסת שב ואומר לו תמיד שעדיין אינו יכול להרשות לו להיכנס. במשך השנים הרבות האיש מתבונן בחבר הכנסת והשר כמעט בלי הרף. הוא רואה כיצד הממשלות והמפלגות מתחלפות, אבל חברי הכנסת לעולם עומדים. לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת החושך רב יותר סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את חבר הכנסת. הוא רומז לו, משום שאינו יכול עוד לזקוף את גופו המאובן. חבר הכנסת נאלץ להתכופף אליו הרבה, כי הפרש הגובה ביניהם השתנה מאוד לרעת האיש.
- "מה עוד אתה רוצה לדעת?" שואל השר, "אינך יודע שבעה"
- "הרי כל בני האדם שואפים אל החוק," אומר האיש, "ואיך זה שבכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?"
הח"כ רואה שהאיש כבר נוטה למות וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגווע שלו הוא מרעים אליו בקולו: "כי הם לא מטומטמים כמוך".
(בהשראת "לפני שער החוק", סיפור קצר של פרנץ קפקא (כאן).
--------------
2. לשלטון בחרתנו
בבכות שמאלנינו על דפי עיתונים, לחמת העולם לא שמענו
לשלטון בחרתנו מכל הימין, אהבת אותנו ורצית בנו,
כי אתה בחרתנו מכל הנציגים, מקדימה, ממר"צ, חד"ש.
וגם אם כולכם מרגישים מרומים, ואנחנו טיפשים וגם אטומים,
רצונכם לא נחשב, רק דמים שקיבלנו מכל אוליגרך -
ואנחנו יושבים וממציאים לכם חוק, ועוברים ברכב השרד
לעולם לא נחייה כאנשים רגילים, ואפילו לא יום אחד.
ורבה דאגה לביתנו, לכבוד, לשלטון ושררה.
את ילדינו סידרנו עד דור עשירי
כיסיכם - נקובים ככברה.
ואנחנו יודעים שזו לא דמוקרטיה וכמה אתכם הזנחנו
אך נולדנו לשלוט, נולדנו לשלוט, זה לא אתם, זה אנחנו.
אותנו בחרתם מכל הנציגים למלא את הכיס והבטן
ואת בריחת המוחות, יבבת שמאלנים
נכבה בגשמים של שתן.
כי אתם בוחרים, בוחרים יקרים, מעניינים לנו את התחת.
דמוקרטיה היא שלטון הרוב ולמיעוט מגיע קדחת.
אותנו בחרתם, אותנו בחרתם, ועכשיו תשלמו ת'מחיר
ואנחנו, נאכל ונצחק ונבלה
עד שנעמוד אל הקיר.
--------------
3. מילה אחרונה בעניין חופש הביטוי
העניין העצוב ביחס לעיתונות שהיא מטבע הווייתה יוצרת אי דיוקים ומכאובים. בתור מי שהיה, במידת מה, משני עברי הגבעה, אני יכול לומר שכשמראיין ומרואיין או כותב ומושא הכתבה יושבים זה מול זה, כל הכוח נמצא בידי העיתונאי, משום שעל פי רוב המרואיין רוצה לרצותו ולהכניסו לעומק הדברים, וגם אם איננו רוצה ריבוי המפגשים, או האינטימיות שנוצרת במפגש בודד, גורמות לאנשים לאבד את הראש. כמו כן, העיתונאי צריך דם, אחרת הראיון לא יתפרסם, וגם אם איננו רוצה דם, עם כל ההבנה והרצון הטוב, הוא איננו יכול לבור את המוץ מן התבן עבור מרואינו, מטבע הדברים אין לו זמן לדייק עד הסוף, ואיננו יכול להחליף את המרואיין בשיקוליו ובהעמדת הפנים הפרטית שיש כשאנחנו פועלים באופן בו אנו פועלים. מעטים העיתונאים שיתנו למושא כתבתם הזדמנות לעבור פעם נוספת על שאמר בראש צלול, מקסימום הם יבקשו תגובה.
זאת הסיבה שהעיתונאים מתרגשים כל כך מהחוק ההולך ומתקרב, ולכן הם מכנים אותו סתימת פיות. הם יודעים שלעולם לא יגיעו לדיוק הנדרש מהם. המלאכה הסיזיפית של העיתונאי, תגרום לכך שאכן הסלע יתגלגל מטה, אבל הפעם על ראשיהם. מספיק שיטעו בפרט הכי קטן, ולמושא הכתבה תהיה הזכות להגיב תגובה ארוכה כאורך הגלות - כלי התקשורת יפשטו רגל.
עוד יותר חמור הדבר כשמדובר בביקורת. אינני מאמין שגל של תביעות יקום נגד המבקרים, אבל אני בטוח, שעל פי לשון החוק, תהיה לכל אמן הרואה עצמו נפגע מן הביקורת, זכות לתגובה בכל אורך שירצה, והדבר יכול להפוך את הביקורת לחוכא ואיטלולא.
