לךָ,
מכתב אחר הבכי. אני יכולה לומר שהבוקר עלה. אתמול כשקראתי במכתבך דָמעתי. איני יכולה לזכור מה בדיוק קרה. משפט אחד או כמה משפטים אמרו במילים את כל מה שיכולתָ לומר ואמרת, זה מה שיש. אין לָךְ ברירה. אַת חייבת להישאר.
ואני חשבתי לא אוכל לכתוב אליך. מה כבר אוכל לכתוב אליך. מה כבר אני יכולה לעשות.
אתמול בלילה חלמתי על תיקון חצות. ראיתי את קבוצת המתפללים ליד קבר דויד. עברנו ביניהם. אחת לפנות בוקר. טיילנו בין מבנים באפלת הלילה. וראיתי תמונות מסתוריות שעלו לפתע מן הזיכרון. טיילנו יחד כל הלילה, עד לכותל המערבי הגענו. תוכל לשרטט את הדרך על מפה הנמצאת בראשך כי אתה מיטיב להכיר את סמטאות העיר.
פעם חשבתי לעבור לגור בירושלים איתך. כן, זה היה מאוד אמיתי. רציתי כל כך להיות תושבת העיר. למצוא את הבית הזה, שאוכל לגור בו ונוכל להיות בקשר יומיומי. גם מצאנו את הבית הזה שבו תכין את ריבת רחל המשוררת. טיפלנו בנושאים. אף פעם לא הצלחתי לסיים משהו איתך יחד. שמת לב לזה? אף פעם לא הצלחנו להיות כל הזמן יחד. לא הצלחנו להקים פרויקט משותף. לא הצלחתי ללדת לך ילד אמיתי. גם כשכתבתי ספר ושיתפתי אותך, בסופו של דבר גנזתי ומחקתי.
הפעם אני מאמינה שנסיים יחד. כשנגיע לסיום, נוכל לומר שבנינו את השלם.
שלך
(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
