הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


(* השם הינו תרגום מילולי של המנטרה הבודהיסטית, אולי הידועה ביותר – הו מאני פאדמה אום)

 

זיכרונות החלו לסחרר את מחשבותיו. הוא ניסה לעשות בהם סדר. כיצד הגיע לכאן?

הוא פתח את עיניו. מולו ישב נרבו ראפה, הנזיר טיבטי מערבי, ראש המסדר של טאשי-לה. נרבו ראפה ישב בקירוס רגליים על כרית בד אדומה לבוש בבגדים טקסיים, גלימה צהובה כבדה מעל לגלימת בד לבנה. שערו העבות אסוף מעל לראשו בקשירת בד. זקנו הארוך אסוף גם הוא מתחת לסנטר. משקפי ג'ון לנון עגולות על עיניו שהביטו בו ישירות.

שוב נשר התשוקה המריא לגן העדן הגבוה ביותר של ההתעמקות והתבוננות.

המסע היה לשווא, חשב, כל הדרך הזאת.

זה הנמיך את רוחו לראות כיצד נפשו מתעופפת לה שוב אל עולם האשליה. שוב הזיכרון ערפל את מחשבותיו.

הוא יכול היה לשמוע את הצליל המתוק של קולה, "יש מישהו שאני חושבת עליו. רחוק מכאן יש מישהו שאני חושבת עליו. רכסי הרים גבוהים מפרידים בינינו. אבל עדיין אותו ירח מאיר עלינו ואותה רוח חולפת נושבת על שנינו."

פאתי. מגוחך. ילדותי. וכל כך מפתה.

הוא נאנח בינו לבין עצמו. אפילו לא היה בטוח שהאנחה נשמעה.

נרבו ראפה ישב מולו, שתק. לא אמר מילה. רק הביט ושתק.

הוא הרים את עיניו וניסה להרים מבט אל נרבו ראפה אבל כל מה שראה היה את החיוך שלה מאיר אליו פנים לפני שהספיק להסתיר את נפשו ממנה. אם רק יכול היה לכסות את עיניו. הוא ניסה אבל לא מספיק מהר. והיא פגעה בו, עמוקות,  הסיחה את דעתו מהדרך.  זו לא אשמתה. העונש על הטעות הזאת ליווה אותו עד לכאן, כל הדרך הארוכה, המטלטלת, המייסרת עד לטאשי- לה, המנזר בשולי להאסה.

הוא ניסה עוד פעם להרים את עיניו אל נרבו ראפה ולא יכול. הוא חשב שהקול שלה הירווה אותו כמו שגשם מרווה שדה בור יבש לעת קיץ. הירווה אותו יותר מכל מדיטציה שתרגל ועשה. זה רק הרגיז אותו יותר. כיצד זה יכול להיות? כל מה שעשיתי? השעות, הימים הארוכים של מדיטציות קשות וממושכות, קורסי הויפאסאנה על השתיקות הארוכות שלהן. כל אלו כלום?

איך זה שברגע שמתנת הקול הקטנה שלה נחתה בתוך קערת הנדבות שלו היא זעזעה את כל אושיות עולמו אותו בנה בייסורים ובמאמצים כה רבים?

נרבו ראפה ישב מולו ראה ולא אמר דבר. רק ישב וחיכה. נרבו ראפה היה ידוע בשתיקות הממושכות שלו.

יופי מקולל, חשב.

הוא שמע את נרבו ראפה. אולי אפילו רק חשב שהוא שומע אותו באזני מחשבתו, "החובה שלנו היא לא להיות נגוע בפיתויים של העולם."

הוא נשם עמוקות. עצם את עיניו ונשם שנית.

"תחשוב למשל על ניצן הלוטוס," המשיך ואמר נרבו ראפה. הקול שלו היה צלול ורגוע, כמעט שירי. "תחשוב איך הוא צומח בתוך הביצה המצחינה ושומר על עצמו טהור לגמרי. לא נותן לשום זוהמה לדבוק בו."

הוא נשאר בעיניים עצומות. מדמיין אל מול עיניו בבהירות מושלמת ניצן לוטוס שעולה וצומח מבין העלים הרחבים, מגביה מעליהם, ורוד – לבנבן, ואז הוא נפתח, נפרש אל העולם, מושלם, נקי, טהור. את כל זה קל היה לו לראות ללא שום מאמץ. הייתה לו יכולת ויזואלית מדמיינת גבוהה.

זאת בדיוק הייתה הבעיה.

הוא פתח את עיניו ונרבו ראפה אמר לו, "מכל ההדבקות הזאת אל מושאי התאווה החזקה ביותר היא אל הצורה. למרבה המזל אין הרבה כמוה אחרת היה בלתי אפשרי היה להגיע אל הדרך הנכונה".

הם שניהם צחקו.

אפשר לשחרר לפעמים את הלחץ. גם כשאתה בדרך רוחנית.

אבל אחר כך הוא נאנח שוב. הצורה הייתה מכשול רציני. הגוף הארוך שלה, המלאות שלו, העיניים השקדיות שקרנו, הפה על שפתיו האדומות בשרניות. הוא לא רצה להמשיך ולדמיין זה רק הרחיק אותו עוד יותר.

איך נרדף באשליה הזאת של הצורה הוא ימלא את מה שנשבע שיעשה כאשר יגיע לכאן, למנזר של טאשי-לה, למדוט ברציפות לילה שלם ועוד יום. איך?

בפעם הקודם שהיה כאן נרבו ראפה השלים מדיטציה של שלוש שנים, שלושה חדשים ושלושה ימים בחשיכה.

"איך?" הוא התפלא אז.

נרבו ראפה רק חייך אז מולו ואמר, "זה יכול להיעשות. צריך לעבוד לקראת זה".

כעת הוא ביקש את רשותו של נרבו ראפה לפרוש ממנו ולעשות את המדיטציה על גג המקדש.

השמש החלה לשקוע, צובעת את המדבר הגבוה ורכסי הרי ההימלאיה מסביב בצבעים פסטליים של ורוד, חום, צהוב לגוניהם. הוא ישב במרכז הגג. לפניו על היקף הגג עמד גלגל דהארמה מוזהב ושני צבאים מתרוממים כלפיו.

הוא הביט בהם והחל למלמל את המנטרה הידועה והחזקה מכולן, "או מאני פאדמה הום,"

"הו אבן החן אשר בלב הלוטוס".

הוא חשב, "כפי שהצב שמתכנס אל תוך שריונו תן לי המבורך לכנס את כל חושי אל המדיטציה."

"הו אבן החן אשר בלב הלוטוס".

הוא סדר את ישיבתו, הניח את כפות ידיו פתוחות אל השמיים מונחות על ברכיו. הוא השאיר את עיניו פתוחות וארגן את נשימתו מקרב את ההרים מרחיק את ההרים.

הוא המשיך לחשוב ולדמות, "גשם חודר לגג רעוע של בית לא מיושב, כך התשוקה חודרת אל הנפש שלא מאוכלסת במדיטציה."

"הו אבן החן אשר בלב הלוטוס"

הנשימות שלו הפכו לסדירות, עמוקות. כמו שהשמש ירדה הוא נתן לעיניו להיסגר. החשיכה כיסתה את כל העמק הירוק שבין ההרים שבו שכן המקדש. ההרים נעלמו באפילה. רק שעה לאחר מכן החל לעלות הירח. הוא פתח את עיניו. הירח האיר על הפסגות המושלגות של ההימלאיה. רוח קרירה נשבה בין העמקים הוא שמע אותה אבל לא חש בצינה.

ואז שמע שוב את קול הפעמונים שלה מתנגן באוזניו, "ואותו ירח מאיר על שנינו."

הם שכבו שניהם על מיטה צחורה, החלון היה פתוח ואור הירח נפל על גופה העירום.

הוא קילל את עצמו, את הירח ובמיוחד אותה. לשווא כל המדיטציה, לשווא כל המסעות שלו. כל המשמעויות הנשגבות של החיפוש שלו נעלמות כשהקול שלה, כשהמראות שלה עולים.

"הו אבן החן אשר באוזנה."

הוא ראה את עצמו גולש אליה, מזיז בעדינות את שיערה הארוך, חופן את אוזנה בתוך פיו והיא נאנקת בהנאה.

"הו אבן החן אשר באוזנה."

היא הייתה הלוטוס המושלם, היא הייתה הפרח ששכב על מיטה צחורה וחיכה שיקטפו אותו כפי שאיש עוד לא עשה. לא כל יום מקבלים מתנה קוסמית כזאת.

אבל אני לא בדרך הזאת, חשב. עברתי אותה כבר איקס פעמים. אי אפשר להתחיל כל פעם מחדש. לא נשאר עוד הרבה זמן.

שירת הנזירים הטיבטיים עלתה מהאולם שמתחתיו. הוא ידע והכיר את המילים:

"כל הצורות הינן זמניות

כל הצורות נתונות לסבל

כל הצורות הינן ללא חומר ממשי".

לא יתכן, חשב, כל השנים האלו של מדיטציה ולא התקדמתי מילימטר.

אני חייב למלא אחרי מה שהחלטתי. לילה ויום אחד של מדיטציה. זה הכול. לילה ויום אחד.

הוא החל לומר מנטרה אחרי מנטרה. בודק כל פעם איזו מנטרה מחזקת אותו כדי לא לשקוע שוב במחשבות התשוקה. ותוך כדי כך חשב:

"לחלוטין ולנצח ער אני. לחלוטין ולנצח ער אני."

אור זריחה ראשון העלה פס זוהר על רכס הרי ההימלאיה, מראה נשגב של יום חדש.

הוא ישן מכורבל על גג המקדש.

שירת התפילה של הנזירים לבוקר חדש העירה אותו.

הוא התיישב מבולבל. "איך זה שנרדמתי?"

הוא קירב את רגליו וישב בקירוס. הנמיך את ראשו ושקע במחשבות. כל ישב זמן ממושך. עד שהגיע להחלטה. הוא פתח את תיק הצד שנשא עימו והוציא סכין יפנית לחיתוך. הוא החליק קדימה את הלהב הדק, בדק שהוא חד מספיק.

הוא אחז בעפעף שמאל, מתח אותו קדימה ובתנועה אחת מהירה חתך אותו מעינו והשליך אותו אל מעבר לגג אל עבר גינת הירק שטיפחו נזירי המקדש.

אחר כך אחז בעפעף ימין, מתח אותו קדימה ובתנועה נוספת חתך גם אותו, זורק אותו אל מאחורי גבו אל עבר משטח הזבל עליו ניקרו תרנגולות המקדש.

הדם זלג אל תוך עיניו ועל פניו ומהם נטף אל בגדיו והוא המשיך לשבת ולהתבונן בשמש העולה והחל לחייך.

כשנרבו ראפה עלה אל הגג לחפש אחריו הוא ראה אותו עדיין יושב ומחייך, דמעות של גיל שטפו וניקו את עיניו.

"עכשיו אין שום בעיה. לא יהיה יותר דבר שיפריע. הייתה זאת רק חולשת הגוף שגרמה לי לישון. כעת, לא אוכל ולא משקה, שום דבר לא יסיח את דעתי."

הוא סדר את ישיבתו, רגליו בקירוס, כפות ידיו מופנות כלפי מעלה, כף ימין בתוך כף שמאל. חיוך האיר את פניו.

השמש עלתה בכל עוזה, בערה בשמיים והוא המשיך לחייך. אחר כך ירדה ועלה הירח והאיר את הרי טיבט באור חיוור וקסום והוא המשיך לחייך. לא היה שום מראה שהסיח את דעתו, לא היה שום קול שקרא לו. הוא ראה רק דבר אחד, את אבן החן אשר בלב הלוטוס.

 

(יגאל צור, ספרו: "צרות בגן עדן", להשיג כאן)

לאיגרת השבועית של 2011 . 12 . 1