(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
לךְ,
יצאתי לרגע אל שכונת מאה שערים הסמוכה למשׂרדי. "תלמידים של בית רבן" נהרו אל הישיבה הגדולה. סמוך לחנויות המכולת ברחוב הסמוך עמד ריח של צחנה מתוקה. כשנכנסתי לחנות, המוכר טחן גרגרי קפה לאחד הלקוחות. ריח חזק של קפה היה באוויר, כמו ריח של סם משכר.
חיפשתי גביע אשל לארוחת בוקר וגם לחמנייה. נזכרתי אז שאין לי ארנק של כסף קטן, רק כרטיס אשראי. חשבתי מיד שאשאל אותך אם יש לך כסף קטן בארנק.
הסתובבתי לשאול אותך.
ואז הבחנתי שאת אינך כאן, את במקום אחר.
וריח הקפה הלך והתחזק, ולא שמעתי מבעד לו את קולך.
בלית ברירה, נשאר לי לשאול אותך כאן אם יש לך כסף קטן לגביע אשל ולחמנייה?
שלך...
...לךָ, המצפה לי.
....- רוב מכתביי הם ניסיון לבטא את ייאושי. עד כמה רב יגוני. איני יודעת אם חיי בלעדיך היו חיים, אך חיינו אינם חיים. אני יודעת היום, שללא הטירוף הזה חיי היו עלובים.
כעת אני בימים האלה שאיני יודעת לאן ללכת. ומה לעשות. ואיך לעשות. האם לבוא אליך האם לחזור לעצמי. תועה בדרכים. סערות עד לב ים. משחירה את יומי ומבריחה את לילותיי. איני ישנה ואיני קמה. לבי ער. אתה יכול להצילני ואני חוששת מן ההצלה הזאת. צודק, אני מתגעגעת. לא רוצה לחשוב על געגועיך. האם אנו קיימים כדי לסבול את הסבל הזה. למזלי, כבר התרגלתי לסבול ואיני מאמינה שיהיה טוב. יהיה כמו עכשיו, יהיה יותר טוב יהיה פחות טוב, יהיה בערך כך.
צריך לברוא שביל מיוחד, בו אוכל לנוע אליך. חשוב לי שיהיה בלתי נראה. קשים לי המעברים האלה אל מעֵבר למציאות. הייתי שׂמחה לו היה וילון קסמים והייתי חומקת בעדו אל העולם האחר. אף אחד לא היה מרגיש. לא היו לי ייסורי מצפון. לא הייתי מרגישה חטא. לא הייתי חוששת שמישהו יראה אותי נפגשת עמך בחשאי.
מה הערך לדברים. יפים הדברים הסמויים מן העין ואיני רוצה לחשוף אותם לעין כל. רק דבר אחד הייתי רוצה. שיחלוף הכאב הזה שמייסר אותי בכניסה וביציאה אל גן עדן. דקה אחת שאינה נמחקת. אני מאמינה שגם אם אחבוש פאה נוכרית ומשקפי שמש ענקיים, לא תימָחק הרגשתי. הרגשה זנותית עלובה.
כל שאני כותבת אתה מכיר ויודע. אני מכאיבה לך. אני יודעת.
שלך לעולמים. בגופי ובנשמתי.
