הצטרפו לאיגרת השבועית

"החדר" הוא התיאטרון היחיד בארץ שבו אתה מרגיש כמו בבית (מאיר אלוני)


שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך

(משלי, א', 8)

 

מהי תורתי?

כתוב: האם מלמדת דרך ארץ ומידות טובות, נותנת את הסומק והאב מלמד תורה וזה הלובן. נותן את המימד הרוחני. בגן של שירה מדברים על אלוהים.

- "מה זה אלוהים, שירה?"

- "אלוהים זה מה שיש בכל דבר, בהכול, הכול זה אלוהים. אלוהים הוא בעצים ובפרחים ובעננים ובשמיים ואפילו בג'ורג'י יש אלוהים".

- "ואיך הוא נראה?"

- "אני לא יודעת איך הוא נראה. מה זאת אומרת? מה את מקשקשת קשקושים אימא".

- "למה קשקושים? אני רוצה לדעת איך הוא נראה. אני לא ראיתי אותו, אולי את ראית?"

- "לא, לא ראיתי. אי אפשר לראות אותו, הוא פשוט בטבע שלו, כמו שנגיד החילזון הוא בטבע שלו בגינה ואם מוצאים אותו אז צריך להחזיר אותו לטבע שלו".

- "אז אלוהים הוא פשוט בטבע שלו? אבל איפה זה?"

- "אוף, אמרתי לך שזה בהכול, בהכול אימא. מה את לא מבינה? טוב אני לא רוצה לאכול יותר. אני צריכה לצבוע?"

 

- "העולם טוב?"

- "הוא טוב. אבל הוא גם לא טוב כי יש רעים".

- "מה זה רעים?"

- "רעים, נו, כמו המכשפה שאני לא רוצה לראות בשלגיה כי היא הורגת אותה עם התפוח".

- "ואת מכירה רעים? יש רעים בגן?"

- "כן".

- "מי למשל?"

- "אני לא זוכרת. רעים וזהו".

 

- "שירה, למה שמת את העלים בצנצנת?"

- "זה לא עלים. זה דה דה וגילי והם בעונש".

- "אה. למה הם בעונש?"

- "כי הם הפריעו במפגש ודה דה דחף את גילי אז הם עכשיו בעונש".

- "מה זה עונש?"

- "זה כשמישהו נגיד עושה משהו שלא בסדר אז שמים אותו בפינה".

- "אה. להרבה זמן?"

- "לא, מה פתאום? רק לקצת ואז הוא יכול ללכת לשחק. למשל מיכאל ירק עלי ביצה אז הוא היה בעונש".

- "הוא ירק עליך ביצה?

- "כן, כי אני אכלתי את הביצה, כן? ואז פתאום היה לי אפצ'י ולא יכולתי להתאפק אז התע... השטע... נו..."  

- "עשית אפצ'י".

- "כן, ובלי כוונה יצא על מיכאל. אבל זה היה בלי כוונה ואז הוא זרק עלי פירורים של ביצה וזהו".

- "ובכית?"

- "כן. אבל רק קצת".

- "ואז מה קרה?"

- "ואז אמרתי אותו והוא היה בעונש".

 

מוסר אמי

אם שואלים אותך מאיפה הבגד שאת לובשת אף פעם אל תגידי. כי אז למישהי אחרת יהיה כמו שלך.

אף פעם לא לשבת בשירותים ציבוריים

אם מישהו מציק לך תגידי שיש לך אח גדול ושהוא שומר עליך. ומיד תלכי לקרוא לו. שמעת?

כל דבר שאת רוצה לעשות את יכולה.

 

תורת אבי

צריך רק לרצות ואז הכול אפשרי. זה אימא שלי אמרה לי.

"קינדר אונד געלט איז דה גאנצע וועלט" (כסף וילדים זה כל העולם). גם את זה אימא שלי אמרה לי. אני לא מתעסק בחינוך. מה שאת רואה בבית זה מה שתלמדי. אני לא מחנך.

אימא שלי פחדה שאני משחק כדורגל בשכונה במקום ללמוד, ומה ייצא ממני. אבא שלי לא ענה לה, אבל הוא לא אמר שום דבר. וכשהיו חברים שלי באים לבקר הוא היה יושב אתנו, מדבר קצת, משאיר אחריו קופסת סיגריות ובוטנים. אף פעם לא עישנתי. הוא היה מביא את זה לחבר'ה.

 

זה לא היה בדיבורים ולא היה בהרצאות זה פשוט היה שם. שבת בבוקר עם הגשש החיוור, אחר כך תקליט של סטרווינסקי או רובינשטיין. מישהו קורא: האוכל מוכן, וסביב השולחן מקומות קבועים. אחי ואבי בקצוות, אמי ואני בתווך. אימא הייתה מחלקת את האוכל תמיד באותו הסדר. אבא, אריאל, אני ובסוף היא. לפעמים היא לא הייתה אוכלת בכלל, ואבא היה מתרגז "למה את לא אוכלת?", "בחייך, אני לא רעבה, אכלתי כשבישלתי". אם סבא היה בא לביקור הוא היה מקבל את המנה שלו לפני כולם.

הגברים בתמונות גבוהים. לובשים חליפה. לפעמים מגבעת על הראש. סבא של אימא שלי מת כשאופנוע פגע בו בגיל 97. סבא שלי הלך לישון ולא קם חודשיים אחרי יום הולדתו ה-98. הנשים במשפחה הזו, אימא שלי ואימא שלה מתו מהמחלה. רחוק יותר אני לא יודעת.

 

אתמול כל היום עמדתי על הרגליים. בבוקר עסקתי בשלי ובצהריים עסקתי בילדים. הכנתי קוסקוס לשירה וריסקתי מרק לאיתמר. כבר שנה שאני לא מצליחה לבשל משהו אכיל בבית. זה תמיד פסטה, קוסקוס, פתיתים ושניצל. בא לי להקיא מזה. צרות של עשירים. ייסורי האמהות הונחו בתוכי שכבה על שכבה החל מהשעה שתיים, אז חדלתי מלהיות משהו אחד וחזרתי להיות אימא.

 

שלומי סבור שילדים זה כיף. אני אומרת לו שוב ושוב שילדים זה לא כיף, ולא צריך לצפות לזה. ילדים זו עבודה, זו שליחות, זו חובה. כיף זה רק בונוס בסיפור הזה. ובכלל תפסיק כבר לחשוב שהחיים זה כזה תענוג. באמת שלא באנו ליהנות פה. 

 

כשילדי מסיימים לאכול אני מלקטת את השאריות כי חבל לזרוק. עם כל תנועה של קירוב הפירורים לפי אני נזכרת באימא שלי וכמה שכעסתי עליה שכך היא אוכלת. הקורבניות הזו. נו מה, היא הרי לא הייתה קיימת, היא הייתה אימא.

 

אחי הגדול מבשל אוכל טעים. בשר, בעיקר. אוכל של גברים. אימא שלי הקפידה על מטבח בריא, וזה היה בתקופה שעוד אף אחד לא שמע על אוכל אורגני. אבל היא הייתה מכינה הכול לבד, מיונז ביתי וממרח שוקולד, היו לה כל מיני המצאות אפילו גלידה היא הייתה מכינה. לא תמיד יצא לה טעים, אבל מידת הקורבניות הוסיפה תבלין נסתר לאוכל שתמיד היה לו פוטנציאל לא ממומש: פשטידות מבצק עלים ממולא תפוחי אדמה ופטריות, אבל תמיד שרוף מדי ומתפרק. צלי בשר בתפוחי אדמה אבל תמיד יבש מדי ונתקע בגרון. עוגות נמוכות מדי, עוגיות דקות מדי, אוזני המן מתפוררים למגע, סופגניות ביזאריות וקשות כאבן. הקונפליקט האימהי שלה בא לביטוי בכל מאכל. בכל מעשה.

 

אני חושבת שאני מבשלת טוב יותר. אני ממלאת את כל ההוראות שבספרים, בלי קיצורי דרך. לא היה לי כוח לטגן, אז בישלתי. זה דווקא יצא טעים. החלפתי את הרוטב בסויה וזה ממש מוצלח דווקא. דווקא. מילת המפתח כאן, דווקא לאמהוּת הזו, לתפקיד הזה, שאיש לא כפה עליה למלא בצורה כל כך מוחלטת, מלבד עצמה. מנת הדגל הייתה קלופס, קציצה אימתנית וריחנית, צופנת בחובה ביצים חומות ופטרוזיליה. המנה החגיגית של ימי שישי בחורף. יצירת הפאר הייתה קורסת למגע הראשון של הסכין, ועל כל תלונה הייתה נשמעת האמירה: "אני לא יודעת מה אתם רוצים? זה דווקא ממש טעים! טוב, אולי לא ערבבתי טוב אז זה יצא כאן מלוח מדי/בלי מלח בכלל, אבל תנסי את החלק הזה כאן. זה ממש טוב".

היה רגע שבו הקלופס התחלף בבורקס סמי ומרק יוגורט עם מלפפונים. "בכלל, נמאס לי מבשר ואם לא אבא שלך, אני הייתי מפסיקה לבשל את זה. אבל גם אריאל צריך כי הוא גדל כל כך מהר. אבל החיות המסכנות האלה". בחג הפסח היה הקונפליקט מגיע לשיאו בצורת רגל קרושה מקרטעת בתבנית אלומיניום וחמיצה מדממת שלתוכה הוטלה ביצה לא מבושלת. אלה הונחו אחר כבוד על שולחן המטבח שנותרו עליו אי אלו פירורי לחם,  ונאכלו בסכו"ם שהוגעל בקערת הכביסה שלתוכה הוטלה אבן מהחצר, בצירוף כמה רגבי אדמה סוררים.

 

אתמול החלטתי לבשל משהו לעצמי. שומו שמיים. כך קם בתוכי מין מרד קטן כזה. גם אני פה. החלטתי, למרות הכול, ובכל מחיר, להכין פשטידה. פאי. קיש. ההחלטה נפלה ברגע של חולשה, כשנראה היה שהכול מתנהל על מי מנוחות. שירה ישבה במטבח, ציירה חתולים, בטנה מלאה בקוסקוס עם תפוחי אדמה ובלי בצל ובלי עוף ובלי גזר "את יודעת שאני - לא – אוהבת - גזר!!". "טוב, טוב, אני אוציא לך את זה, רגע". היא כל כך רזה רק שתאכל, באמת, שתאכל וזהו. איתמר דווקא אוהב גזר ועוף ובכלל הוא אוכל הכול שיהיה בריא, הוא מאוד אהב את תבשיל העוף בתאנים מיובשות וניחוח קינמון שבישלתי לו שלשום. מתמלאת בחדוות יצירה ובגאווה על כושר האלתור שלי ויכולותיי הבלתי נגמרות לענג את הגברבר הקטן. ואיך שהוא גדל ברוך השם טפו, טפו, טפו. כששלומי חזר אחרי הצהריים הוא חיסל את מה שנשאר מהסירים שבישלתי ואני עדיין קיוויתי להוציא מתחת ידי קיש. כי אני לא סובלת בשר ועוף. איכס.

 

עד השעה חמש הצלחתי להכין את תחתית הבצק הפריך לקיש, ועד רבע לשש היא שכבה בתנור ונחרכה עד תום. הברוקולי שאמור היה למלא אותה נאכל על ידי אחי והבן שלו שבאו לבקר. הילדים כבר היו צריכים לאכול ארוחת ערב, שיהיו בריאים. איזה יופי שהם אוכלים את זה. לזה הוספתי חביתה משודרגת בחמאה וחלב וטוסטים מוקרמים. הם קינחו בעוגת הבננות שהכנתי בתחילת השבוע. אחרי שסיימו להרוס את מה שהיה להרוס וקרסו במיטות בשעה תשע וחצי, התפניתי לסיים להכין את הקיש, ואת מר לבי הטחתי בבעלי, בן זוגי, שבסך הכול לא עשה כלום. "למה אתה לא מבשל אף פעם?! פעם אחת! פעם אחת תבוא הביתה ותגיד, היום אני אכין מרק, או אורז. לא משהו מסובך. כן. הכנת לפני שבועיים עוף בתנור. יופי. עוף זה לא נחשב! אני לא אוהבת עוף! מה בן אדם צריך לעשות כדי שיקשיבו לו. אף אחד לא מבשל בשבילי, אתה שומע? אף אחד. אני גם רוצה יום אחד לבוא הביתה..." הדגמתי לו איך אני באה הביתה. פותחת את הדלת. "שלום!" להתיישב ליד השולחן, כן, ככה בלי לשאול בכלל, לקחת לי מהסיר מה שיש ולאכול משהו שמישהו אחר בישל! בשבילי! הוא ניסה לענות, אמר איזו מילה וחצי. שסיכמנו שהוא עושה כלים ואני מבשלת. אז אני לא רוצה! טוב טוב, די כבר.

 

בשעה עשר בישלתי ברוקולי נוסף, ערבבתי שום וגבינה, אלתרתי את עצמי לדעת ובכיתי. שלומי נרדם בחדר הילדים. אפילו הכלב כבר אכל. רק אני עדיין מבשלת. פינקתי את עצמי גם בבורגול בחמוציות וג'ינג'ר. בשעה רבע לאחת עשרה הצלחתי לאכול את ארוחת הצהריים ההיא, שאימא שלי הייתה מכינה לעתים כל כך רחוקות. ארוחה צמחונית, קטנה, ירוקה וצנועה, בלי חלבונים ועמילן, שהייתה מניחה על השולחן ואומרת, אז מה יש לא כל יום חייבים לאכול בשר, מה קרה? מה קרה?!

היינו לועסים בשתיקה. מה יש. לפעמים מותר לי להכין גם דברים שאני אוהבת.

 

(שלי קלינג, אימא, קולנוענית ושחקנית)

לאיגרת השבועית של 2012 . 2 . 16