הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

ערב רד אהוב,

שלום לךָ ממרחקים

 אני עודני במסע. זוגות אוהבים חולפים בדרך. בבתי הקפה מגישים משקאות תוססי אהבה. ניתן למצוא כאן זוגות המאותתים באורות תשוקה. זוג מחזיק ידיים. מביטים בעיניים כלות מצפים לרגעים האלה בהם האנדורפינים עולים עד קצות הנשמה. אני מקַנאה בהם. בכל מבט בכל נגיעה. הם שוחים על פני אגמים בלתי נראים לעין רגילה.

 אני בטיול השנתי. איני עמך, זה אחר. הנופים משכרים משקרים לגמרי. הרחק אני מפליגה כשאני צופה בנופים.

 אינך עִמי, זו דרכי. בדרך נזכרתי בפגישתנו הראשונה. מצאתי מפתח קטן מונח בתוך ספרך. לא שמנו לב אליו. זוכר את שירו של ביאליק 'הכניסיני תחת כנפך'. זוכר מה מבקש הדובר מאהובתו, הוא מבקש ממנה שתהיה לו אם ואחות, קן תפילותיו הנדחות. ואני מבינה שזו הבקשה הכי עמוקה שיכולה להיות באהבה.

 האִם ביקשת ממני את הבקשות הללו כשהכרתי אותך. כמו שהיית בעבורי, גם אני הייתי בעבורך. הייתי חלק ממך, ממשפחתך אני יכולה לציין אירועים שקרו לך ורצית שאעמוד לידך. זוכרת רגעים שהייתי בעבורך כמו אם ואחות.

 לא אמחק לעולם את סימני האהבה הגורלית שחרטת על עורי. גורל משונה הפגיש בינינו, הרי המכתבים בינינו מסגירים את עוצמת הכמיהה. עוצמת החידלון ועוצמת ריקנות. עוצמה אמיתית של כוח מחברת בינינו. אין כוח שיפריד בינינו, אני יודעת כעת.- - -.

 לו יכולנו לטייל בארץ רחוקה להיות יחד, להביט במבע מצועף משלנו, הייתי בוודאי מאושרת מאוד. לו יכולנו להיות יחד מבוקר עד ערב לא היינו זקוקים לנופים הירוקים. היית מביט בעיניי והיו נגלים לפניך שדות ירוקים ואור כתום כשמש היה מהבהב כל העת. בין זריחות לשקיעות היינו נשארים מחובקים. הנחל שלנו לא התייבש ואני צריכה אותך כאן ועכשיו.

 צפה עלי ממרחקים, תצור על מיטתי ואני אעצום את עיניי. אראה דמותך מחבקת אותי. אראה מבטך חודר עד עמקי נשמתי. מתוך הריק הזה אני מוצאת לפעמים שדות ירוקים אחרים.

 מסוממת לעד מהיותך עוד אהיה.

 שלך

---

לךְ

הזוכרת גם בדרכים,

 ראיתי אותך דרך מכתבךְ, ראיתי אותךְ נוסעת בדרכים בתוך כל המילים שהיו בינינו, בתוך כל הזיכרונות שלוֹחֲשים כמו גֶחלים. אתְ הולכת על פני האדמה ונושׂאת בתוכך מזוודה פנימית, שהכול נָצוּר בה.

 לפעמים אתְ מנסה להתחמק, אתְ מנסה לשכוח. אתְ חוזרת ואומרת: אנחנו לא קיימים כלל, אתה אינך קיים כלל, הכול חלום שאין לו ממשוּת.

 אך אז אתְ זוכרת אֶת הפּרחים הפּורחים בךְ, אז אתְ זוכרת יד נעלמה משקָה את פּרחייך ואֶת נַפשך, ואת ציפור השיר המנגנת בך בשעות כאלה. בלתי צפויה היא הציפור הזאת, ובכל זאת היא באה לךְ בתדירוּת שופַעת בשעות של חסד האהבה והיַחד. ואתְ תמיד כמו מחכָּה לה אז.

 לפעמים אתְ מנסה לשמוע באזני הבשָׂר רק את המציאוּת השגרתית הכּופה עצמה עלייך, ואז אתְ אומרת: הכול נשכח, אין כלום, הזיכרונות אינם עוד. ואז אתְ מקשיבה לאזני הרוּחַ והם משמיעים לך את כל הקולות הפנימיים שנצורים בך ואינם נמחקים גם בַּחלוף הימים. ואָז מִצטלל בתוכךְ הקול הפנימי שלךְ. ואתְ יודעת מה הקול האמיתי ומהם הקולות המדומים המקיפים אותך ברעש במציאות היומיומית, האפרורית, החונקת.

 לכן, אהובה, המשיכי במַסע, עוּפי עם הרוח, עד שחקים הַמריאי, חצִי גבולות ומרחקים. שִמעי את כל השירים שיכולים להשכּיח את הקולות שבתוכךְ. הגבירי את עוצמַת כל הרעשִים האלה. בשׂיאם של כּל הרעשים וההמולה תגַלי שהם מחלישִים בךְ את מנורת חייך. וכשתרצי את מנורת החיים שלך בוערת, קול פנימי יאמר לך איך להדליק אותה.

 שלך

לאיגרת השבועית של 2012 . 2 . 16