הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


ביום שני, 6.9.2010, בשעה 20:30, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

 

4. בטיפול

כתיבה ובימוי: אדרה שפיגל. ביצוע: רן סלוניקי

 

נמאס לי. נמאס לי. נמאס לי.

לא רוצה להיות כאן יותר, להתמודד, לחוות, הכול "בולשיט".

אני רוצה להתאבד. (שתיקה)

 

כן, זו נראית לי האפשרות הכי ריאלית. למה לא?  תני לי סיבה אחת למה לא? 

אם לא הייתי חושב על הצער שזה יגרום לאימא שלי, לאחותי ...

לאבא שלי פחות... יותר תחושה של כישלון... שלו. כמובן שלו.

וזה דווקא נותן לי תחושת סיפוק, קיק מטורף שזורם לי בוורידים כשאני מצליח לאכזב אותו, את העולם, אותך.

 

(מתענג) מדהים.

אני מסתכל במראה ומה אני רואה? נסיך קטן, עילוי, תלמיד חכם, רגיש, פגיע,  מבריק.

אני רוצה את הילד הזה!

אני דורש שכולם יכירו בעובדה שזו הייתה האחריות שלהם, להבטיח, שהפוטנציאל האדיר של הילד המבריק הזה יבוא לידי ביטוי.

Fucking shit!.

(מכה את עצמו) שתוק אידיוט, שתוק, שתוק.

 

אני לא רוצה שום דבר. אני לא צריך שום דבר.

כל היום אני בוהה בטלוויזיה, ומאונן.

היד שלי כבר מאובנת ואין לי תחושה בזין.

את בכלל מבינה  מה זה אומר שכדי לקבל מבחורה, לא זיון, רקFucking   נשיקה מזדיינת,

אני צריך לשלם? כן! לשלם לזונה מזדיינת כדי לקבל Fucking  נשיקה!

כן, אני מפנטז... טוב, לא משנה... את עלולה להבין את זה לא נכון...

 

לפעמים אני מפנטז על הבחורה ההיא, עוד אחת שדחתה אותי.

שחשבה שאני לא מספיק טוב בשבילה, אטרקטיבי, או אלוהים יודע מה.

אני רואה אותה ערומה, העור שלה חלק, בוהק, הצבע שלו  סגלגל-אפרפר.

היא שוכבת והעיניים שלה עצומות. לא ברור לי אם היא ישנה או... לא משנה,

(עוצם את עיניו) אני מלטף ברכות כל מילימטר בגוף שלה, מריח את הריח שלה, ממש מסניף אותה, כמו פרח עדין שיש לו ריח משכר.

אני חופן את הלב החם והלח שלה ותולש אותו, תולש את הקרביים המסריחים שלה, מרטש אותה, והכול בסלואו-מושן כזה.

(בשקט) אני כל-כך מתעב אותה.

 

אני שונא אותו.

בעצם, לא ממש שונא, זה לא נכון. הוא רק ניסה לחנך אותי, למעשה, אני מאד מעריך אותו.

הקים משפחה, הצליח להתבסס כלכלית,  מכלום.

בשנים האחרונות הוא בעצם די מנסה להתקרב. להבין אותי.

באיזה שהוא אופן, אני נהנה לראות אותו מתפתל.

אני מקבל אורגזמה מלראות כמה הוא משתדל.

כלפי חוץ הוא מנסה לטייח, להשתיק, את העובדה שהבן שלו טפיל, דפוק בראש, שהגאון שלו חי על תרופות, לא יוצלח עם פרופיל עשרים ואחד.

(צחוק. שתיקה. מתכנס בתוך עצמו. מרוחק)

 

האמת? כשאני חושב על זה עכשיו.

הידיים הענקיות שלו, השעירות, הבטן הענקית שלו, הפנים הנפוחות מכעס והעיניים האדומות מזעם, והצווחות שלו, והנביחות שלו.

אני לא עשיתי שום דבר רע.

זה מרגיש כמו, כמו להיות כפוּת בידיים וברגליים, ומישהו שופך עליך חרא, משתין  לך בפה.

כל כך מעוך, חסר אונים, מושפל, טמא, מלוכלך.

(שתיקה)

זה לא מגיע לי. אני לא עשיתי כלום.

אני ילד טוב. אני ילד טוב.

לאיגרת השבועית של 2010 . 10 . 14