ביום ג', כז תשרי, תשע"א, 5.10.2010, בשעה 21:00 התקיים בתיאטרון החדר ערב מונולוגים-דיאלוגים: מונודיא 2010 - "עד שתחפץ".

(הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: שיר השירים ב, 7).

במהלך שנת תש"ע, 2009-2010, התקיים בתיאטרון החדר קורס משחק שנתי לגברים שומרי מצוות. במהלך הלימודים כתבו חברי הקבוצה קטעים שנאספו לערב הזה. הקטעים נותנים ביטוי לרחשי לבו של אדם מאמין, לאורח החיים הדתי וללבטים הכרוכים בו, לספק ולאמונה. השתתפו: איתן כהן, חיים גודינגר-גורן, נתנאל קראוס, ערן לשם, שמוליק צור. במהלך השבועות הקרובים נביא קטעים מערב זה.

2. השתוקקות

כתיבה וביצוע: איתן כהן

"יהודי, יהודי, יהודי, מה זה להיות יהודי?" ככה אומר יהושע סובול במחזה שלו "נפש יהודי".

מה זה להיות יהודי?

יהודי זה להשתוקק כל הזמן, והוא הולך ומתגבר הן בקושי והן בטוב, השתוקקות זה דבר מכוון כמו אור שהולך איתך לכל מקום.

בעולם יש כלים ואורות. כדי להחזיק את האור צריך כלי.

אני בן אדם של כלים. אבא שלי הוא איש של כלים. בכל דבר שהוא עושה בחייו הוא כלי, סופר כלי, בתפילה, בעשייה, בהקפדה, הכול כלים.

אני זכיתי לקבל ממנו את סגולת הכלי. עשייה בפשטות שטבועה בי באופן חזק.

למדתי בישיבה. לקחתי שם את צד הכלי, למדתי הלכות שבת לעומק, שנתיים הייתי כלי של שבת.

משתוקק להגיע לאור הגדול, מצפה ומייחל לנקודת האור שטרם באה.

ה' נותן לי כוחות שהכלים לא ישברו והמעשים לא ייעלמו. התפילה היא רצון להגיע אל האור וזה לא מגיע.

בשנים האחרונות גיליתי את הכלי שנקרא התבודדות. בתל אביב זה קשה. היא דחוסה ומבעבעת. ההתבודדות היא אור גדול. כשאני זוכה להגיע אל היער, אני משתוקק לקבל את האור אך לא תמיד הוא מגיע. לרוב הוא לא מגיע. זה דורש עבודה. לפעמים אתה מגיע ליער גמור מעייפות וכל מה שנשאר זה להתעפץ ביער, גם זה משהו.

אך כשזה מגיע, כשהאור נמצא לך, הוא ממלא אותך ומחלחל בתוכך ונותן את הכוח להיות כלי ולהמשיך.

הכול מצמצם את האינסוף ואני משתוקק וממשיך להשתוקק לאור אינסוף, שישכון בתוכי, לא מתוך דאגה לאני העצמי שלי, כי באמת אני מרגיש שהכלים שבניתי עוזרים לי לשמש כמגדלור ולהאיר החוצה כמו מגדלורים נוספים שישנם במציאות שלנו. אני ממשיך לטפח את הכלי וזה יהודי שמשתוקק ולא נשבר.

היום היינו בטיול בפארק הירקון. תמיד אנו חוזרים משם בתחושה חזקה של חיים. הכול מושלם. עגלות יפות, אנשים יפים, הכול יפה, ואז אני חושב לעצמי איפה ההשתוקקות? הכול כל כך חיצוני והמשיכה אל היופי הזה, החיצוני, היא כל כך קלה ומפתה.

הרצון הזה לקבל את היופי של החיים - דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם. אין רע ביופי הזה. להפך, אבל מה הכיוון של היופי הזה? לאן הוא לוקח אותנו? איפה הדעת? איפה ההשתוקקות? נוגע לא נוגע. אפשר לעמוד שעות ולהשתוקק, רק להשתוקק, עד שניפול מהרגליים.

יהושע סובול, הנה התשובה לשאלה שלך "יהודי, יהודי, מה זה להיות יהודי": יהודי זה להשתוקק, כשזה בא מתוך השתוקקות, לא כשישנים, כי אם העולם ימשיך עם החיצוניות אם אנחנו נמשיך לישון, אנחנו נהיה חיצוניים ונישאר שם והמציאות לא תשתוקק החוצה, ועד שהמציאות עצמה לא תשתוקק לא הגענו וכשזה יגיע, זה יהיה מעין עולם הבא.

משתוקק... משתוקק... משתוקק...