חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

מלחמה היא רצח עם המנון ודגל

השלום הוא האויב האמיתי של הדמוקרטיה בבגדי המלך ששכתב אלוני ב-1983: "המלחמה מחזירה לכותרות את שוחרי השלום, ואלה מסוכנים", נחרד לרגע ראש הממשלה ושר הביטחון זום מרעיון המלחמה המתוכננת.

אפילו צייד הפרפרים במחזה הלירי הכלה וצייד הפרפרים מתגלה במפתיע כמי שאינו רק פקיד בחברת ביטוח שמחפש ריגוש בגן על ידי ציד פרפרים, אלא גם בן לזן הלוחמים המטורפים. הכלה "מי" מדברת על פרפרים שנלכדו כעל הרוגים: "כשאתם מדקלמים בחיוך של אושר מדעי את השמות של כל ההרוגים שלכם, ממציאים שמות חדשים לצבעים של הקורבנות... עושים קטלוג של ההרגלים שלהם... כמה זמן יכלו לעוף... מה שתו... איך ישנו... מה הפחיד אותם"... גץ מנסה למחות :"אני לא... בכלל"...

אבל הכלה רק מעמיקה את האשם: "אני מכירה, אני מכירה!... כל החיים שלי אני על ידכם, חלוצים, ציידים, חלילנים... להשיג! לכבוש! לנצח! לתפוש!" צייד הפרפרים התמהוני עם השפמפם המוזר וכובע הקסקט המשובץ מקבל לרגע צורה של צייד גולגולות כמו כובשים אחרים, כמו הגברים.

הרוצחים של אלוני, גלגולי החיילים או השתקפויותיהם, אינם רק אנשי זדון. יש מהם אנושיים, נוגעים ללב בשיגעונם לדבר אחד, בנחישותם לממש את האמונה שלהם עד קצה ההסתכנות. הם אמנים בנשמתם או בעיסוקם. הם משוועים להינשא ובכך להשקיט את זעמם. לרוצח יוסף בלנק בדודה ליזה יש חור בבטן, שמזכיר את הריק שיש לחבקוק החייל המשוגע בהמהפכה והתרנגולת. והרוצח האחר באחוזתה של דודה ליזה, ד"ר אטלס, לוקה במחלת עצב כרונית, טְרִיסְטֶזָה, ככל בני המשפחה.

סמול המחופש לדוב בהצוענים של יפו הוא רוצח בוכה. בחזרות ב"הבימה", 1971, הנחה אלוני את השחקן יוסי פולק לבכות בכי פנימי חריף בחזרות. בכי אחרון. "דוב זה ילד", אומר תומס במחזה, "יורים בו, הוא לא מבין - אחר כך נופל"... שלא לדבר על הרוצח הזקוף, מלך פשע בניו יורק, בן העניים הנאיבי שחלם על אמריקה ובא לממש בה את גדולתו עם אקדח שחור, האיש שמסרב להיכנע, אדי קינג. אדי נידון להיות מובס באדי קינג כי הכשיל את אנשיו בחטאיו, וצעירים ממנו, אנשי הכנופיה של ריצ'י, יירשו אותו. קרב הכנופיות במחזה נקרא בשם מלחמה.

אדי קינג מגדיר את עצמו כחייל נצחי עיקש, המסרב ליפול כמו שגוזרים החיים: "מזמן שאני ילד, ילד מלוכלך מהרחובות, מה שאני עושה זה מלחמות... כל מיני מלחמות... עכשיו זה מלחמה אחרת, סוג אחר... בערפל...". אדי, בניגוד לגנרל שהשתגע במלחמה, זה שהמלחמה הרגה אותו, מתעקש להחזיק מעמד, מסרב להודות בתבוסה: "אני לא מרים ידיים", הוא אומר. אבל האין שניהם, המשוגע שעושה הצגות והאיש המסרב להרים ידיים, אדם אחד בעצם, נסים אלוני?