1. סדום ועמורה

(סיפור קצר)

לעמיאל

עידית, למרות שמה המבטיח, לא הייתה אף פעם הילדה הכי יפה בגן, או בבית הספר או בתנועה ואפילו לא בבית או בחדר שאותו חלקה עם אחותה. נמוכה הייתה ושחרחורת ופצעי אקנה מרובים כיסו את פניה. כל שהיה לה היה המבט. כשהייתה יושבת לה בחברה וכביכול קוראת בספר, הייתה מבינה למה התכוונו המורים שאמרו שיש להם עיניים בגב. היא ידעה להשלים מידע מחלקי מילים, להבין דבר מתוך דבר, ובמחברותיה, על אף שהמורים יכולים היו להישבע כי היא קוראת ומסכמת את שיעוריהם, היה כתוב מידע ודברים יפים שקלטה. גם אם העולם היה מחולק לשניים, יש לה נחלה בחציו התוסס והצודק יותר.

יום אחד היא נטלה את מחברתה וכתבה רומן על מערכת יחסים בין ארבע חברות: שתי תאומות ושתי בנות שנחשבו לפרחות של בית הספר. לפרחות הצעירות היו חברים שכינו אותם כבר "החתנים", ואיש לא הבין מה מוצאות בהן התאומות "הטהורות". לקראת סוף אותה שנה, התגלה כי התאומות היו שוכבות עם אביהן השיכור, ואחת מהן אף הרתה והפילה ילד. ביגונה קראה לילד דוד. יתכן כי הפרשה לעולם לא הייתה מתגלה, אלמלא מכתבי האהבה שכתבה לאותו דוד היו מתגלגלים לתאו של מורה שנחשד כי הוא אותו דוד מסתורי שאליו כתבה התלמידה דברי אהבה. עידית חשבה להראות את שכתבה למורה, אך ידעה שאיש לא יבין.

יום אחד ביקרה בבית הספר סופרת ידועה, הדברים שאמרה באודיטוריום של בית הספר משכו את אוזנה וליבה. היא השיגה את כתובתה מהמזכירות ושלחה לסופרת את כתב היד. תחושת הסדום והעמורה של עידית הוקלה במעט. כעבור זמן מה הגיע מכתב נזעם מהסופרת שכתבה לעידית כמה היא לא מוכשרת ואפשר להבין מהספר שהיא חולה בראש. נשמתה של עידית הצטמקה כאפרסק רקוב. אחרי זמן מה הגיע גם כתב היד. עידית אפילו לא פתחה את המעטפה העבה והשליכה אותה לעליית הגג שבבית. היא מעולם לא ניסתה לכתוב שוב. את אהבתה למילים החליפה במוזיקה ונעשתה נגנית גיטרה קלאסית מפורסמת בכל אירופה המערבית.

לאחר שנים, בזמן כתיבת עבודת השורשים חיפשו בנותיה בעליית הגג אחר תמונות ונתקלו במעטפה. כשעידית ראתה אותה היא השליכה אותה לפח, אבל בנותיה שלו את המעטפה מן הפח וקראו את שכתבה, שנותר חוצב להבות ומקורי כפי שנכתב. באותה מעטפה שעידית מעולם לא פתחה היה מצורף מכתבה של הסופרת ובו המלצה חמה להוצאה לאור, שאינה קיימת עוד, המלצה להוציא לאור את כתב היד. כעידית ראתה את המכתב היא התאבנה. כל אותן דמעות ששפכה מתוך הכאב ומחקו את יכולת הכתיבה שלה כמו מכתב בגשם, שבו ועלו. הבכי היה בכי של אושר וגם של תחושת בזבוז על פרי הבזבוז. אולי היא זכתה בחיי אמנות באופן אחר, אבל חיים שטבעו בדם ואש ותמרות עשן, מה יהא עליהם?

ימים ארוכים לאחר מכן הייתה עידית יושבת ומביטה במבט ריק בחלל הבית, ולא מצאה תשובה. ואז היו באים אליה בלילות הסיפורים כמו שוורים והיו מלקקים את מוחה כל הלילה. בעלה הציע שתפנה לפסיכיאטר או לפסיכולוג. הוא אמר לה שרק אם היא תהיה מוכנה לוותר על החלק הזה בעברה יהיה לה קיום ועתיד, וביקש ממנה שתזכור את אשת לוט. ואז החלה עידית ולכתוב שוב, לשאול על חיים אחרים שהיו יכולים להיות, למלא פנקסים ומחברות.  בעלה לא היה מאושר מכך כלל, אבל בנותיה היו הרות עימה, יושבות ועורכות אותה בתקווה גדולה שאפילו אם לא יצמח דוד נוסף מתוך מוחה היצירתי, תהיה לפחות רות.

--------------

2. האולפן ההזוי 

יונית: היום הוא היום הראשון בו נתבעו אזרחי ישראל להביע נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. התיקון בחוק נעשה לאחר שהקרן החדשה לישראל הגישה עתירה לבג"ץ בשם עיקרון השוויון לחייב לא רק את המתאזרחים החדשים אלא את כל תושבי המדינה בהצהרת נאמנות למדינה. מה התוצאות של היום הראשון? נעבור אל כתבנו המדיני אודי פדרבוש. אודי?

אודי: ובכן יונית אכן תמונות קשות. נכון לעכשיו שמונה וחצי בערב של יום ראשון, איש לא הצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יונית: כיצד אתה מסביר זאת אודי, אפילו לא ראש הממשלה?

אודי: ובכן, כשניצב בפני השופט שהיה צריך לקבל את שבועתו, הצהיר כי הוא נשמע אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ומממתית.

יונית: סליחה?

אודי: בדיוק. כשהתבקש לומר את המילה דמוקרטית, הוא מלמל דבר לא ברור ולאחר מכן כשהתבקש שוב להישבע הוא שוב מלמל. לבסוף אמר שהוא מוכן להישבע אמונית למדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אך זה לא סיפק את השופט, וכעת ישנו ספק האם יוכל להמשיך לכהן כראש ממשלה. יונית?

יונית: ואיך התנהלה ההשבעה בשאר חלקי הארץ?

אודי: ובכן יונית, נראה שאנחנו עומדים בפני מצב שמדינת ישראל תהיה מדינה ללא אזרחים, אלא רק של תושבים. מי שמוכן להישבע על כך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, לא מוכן להישבע למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. מי שהתחייב למדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, לא היה מוכן להישבע למדינת ישראל כמדינה יהודית. היו כאלה שניסו לשאול מהי מדינה יהודית ומהי מדינה דמוקרטית והם הועברו אחר כבוד לטיפול הגייסות של תנועת 'אם תרצו'.

יונית: נעבור עכשיו לפרשננו המשפטי יוסף ק. יוסי, איך אתה מסביר את המצב והאם יש תוחלת למדינת ישראל?

יוסף ק.: ובכן, יונית, אין ספק שבית המשפט העליון היה צריך לדחות על הסף את העתירה לחייב את כל תושבי מדינת ישראל להישבע אמונים, כי שבועת אמונים כזאת מאלצת אותך לעשות שקר בנפשך, כי כמובן ישנה סתירה אינהרנטית בין יהדות ודמוקרטיה, דמוקרטיה כידוע לך מתבססת על עיקרון השיוויון, בעוד היהדות מתבססת על העיקרון שיש זרע קודש ויש את יתר בני העמים, ודומה שאיבדנו לאורך השנים את היכולת לעשות את השפגאט התיאורטי ביניהן. ברם, מרגע שנתקבלה ההחלטה, אינני חושש כלל לעתידה של מדינת ישראל, משום שמדינה לא זקוקה לאזרחים.

יונית: מדוע?

יוסף ק.: ובכן, מדינה היא מנגנון, בניגוד למה שמלמדים בספרי האזרחות, היא לא זקוקה לשטח, אוכלוסיה, או ריבונות. היא זקוקה רק למנגנון שלטוני שימשיך לקיים אותה. חשבי למשל על ממשלת פולין הגולה במלחמת העולם השנייה, ממשלת צרפת הגולה ותגיעי גם את למסקנה שיכולה להיות מדינה בלי אזרחים, אבל לא יכולים להיות אזרחים בלי מדינה.

יונית: אז מה יהיה בסוף?

יוסף ק.: בסוף מתים.