(מדליקים נרות ומברכים)
ברוך אתה אדוני אלוהינו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של שבת יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה, ונאמר אמן!
(מוזגים כוס ראשונה.
הקשת כוסות במעגל: המנחה מקיש כוסו בזו של מי שלימינו וזה בכוסו של מי שלימינו וכן הלאה, עד שנסגר המעגל וזה שלשמאלו של המנחה מקיש כוסו בזו של המנחה)
כוס ראשונה לאהבה
אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!
(שותים כוס ראשונה)
(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)
ניסן - חודש האביב
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים".
בניסן נברא העולם
רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל. מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות – הווה אומר זה ניסן.
ביעור חמץ
ביעור החָמֵץ הוא הרחקה, שריפה פירור וזרייה לרוח של דברי מזון מחמיצים שהם בבחינת חומר קלוקל. מהו החומר הקלוקל? זה הרובץ על מקומו ללא תנועה ובאה עליו כְּלָיה. כך הנפש הרובצת על מקומה ללא תנועה, מרבה שאננות, תִסְכּוּל, כּעס, דִּכָּאוֹן, אדישות וַאֲטִימוּת, וּמִתְעטֶפֶת בְּבַעֲרוּת. בַּעֲרוּת היא אחד ממיני הדיכוי.
בּיעוּר החָמֵץ שבנפש הוא בִּיעוּר הבַּעֲרוּת
וסילוק המכשולים העומדים בפני היצירה האנושית המתקנת.
אמר רבי משה אלשיך:
אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כי כפי שהשׂאוֹר מחמיץ את העיסה, כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו, ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע. ומהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב. ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.
עבדות וחירות – כל אדם נושא אותם עימו מיום היוולדו.
על כל אדם מוטלת חובה טבעית להיות שופט את עצמו,
רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:
כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי?
כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?
דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת
דיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.
על כל אדם מוטלת החובה לזהות את הדיכוי
כתנאי הכרחי בדרך למימושה של החירות.
ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת
חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם
כך כבר נאמר על הזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי שהוא:
"אָבִיב הָעַמִּים".
על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי העבדות ומהי החירות
ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.
אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי:
עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה.
החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות.
המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת,
לפיכך היא סמל לחירות.
השׂאוֹר שבעיסה הוא האדם-היוצר אשר בתוך עמו הוא יושב.
האדם היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹרה.
לפי שהוא נותן ביטוי לעצמו,
ועושה לתיקון עצמו והעולם.
הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה:
מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים
בליל חמישה עשר בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.
מהם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?
הנס נפלא, ומִדֶרֶך הטבע הוא.
"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים". תחילה היה זה נס. אבל אם לא היו שם המים קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם משם, ועד שיצאו המים מן הסלע, היו טמירים ונעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. הם שתו לִרְוָויה ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובנים מאליהם. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיגו, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.
האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו
מגלה את דבר קיומו של הנס,
הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו,
חושף את פשר הסוד המגולם בנס ומעשיר את תודעת הקהל.
