וּרְחַץ

(נטילת ידיים. מעבירים בקרב המסובים כלי מים, קערה ומגבת.)

כַּרְפּס

(לוקחים כרפס, כל ירק יהיה טוב לכך, טובלים במי מלח. כל אחד מברך את הברכה האישית שלו, בינו לבין עצמו)

אני חבצלת השרון שושנת העמקים:

כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:

כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,

בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:

הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.

כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו:

הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:

התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח.

יַחַץ

(אפיקומן. נוטלים מצה אמצעית ומחלקים לשניים. את החלק הגדול מטמינים לצפוּן. אֲפִיקוֹמָן – מיוונית: epi komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה. כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של הסעודה. כאן הוראת האפיקומן היא שונה)

חציית המצה לשניים לשם מה?

השלם הוא חלק ממציאות חיינו כמו גם השבר.

בחתירתנו אל עולם הרמוני עלינו להתמודד גם עם השבר.

אנו חוצים את המצה לשניים, עוטפים חלק אחד במפית ומסתירים אותו.

המחצית הגלויה של המצה, לחם עוני, להזכיר סבלם של מי שאנו יודעים מה עולה בגורלם.

המחצית המוסתרת של המצה, להזכיר סבלם של מי שאיננו יודעים מה עולה בגורלם ומעשי עוולה הנסתרים מעינינו.