הצטרפו לאיגרת השבועית

הצלחה היא לא מה שאחרים אומרים עליך, אלא היא היכולת שלך להתמיד ביצירה מתוך אמונה בצדקת הדרך.


רבן גמליאל היה אומר:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:

פסח מצה ומרור

 

"פסח

שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה?

על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים".

כיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו?

אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו, ואילו האדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה. המאבק נורא והכול מתייסרים כאחד, כי אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.

 

דָּם – זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.

צְּפַרְדֵּע – זו לשון חלקלקות שבה השלטון משכנע את האזרחים להנציח את הדיכוי.

כִּנִּים – אלו הטפילים החברתיים המוצצים את דמם של מדכאים ומדוכאים כאחת.

עָרוֹב – אלו יצרים אפלים בנפשו של שלטון מדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.

דֶּבֶר – זו מגפת הדיכוי המשחיתה את נפשו של המדכא.

שְׁחִין – זו דמותו המעוותת של המדכא, שאותה הוא מסרב לראות במראה.

בָּרָד – אלו פגיעותיו של המדוכא במדכא.

אַרְבֶּה – אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.

חושֶךְ – זו אפלת ההכחשה, שבה מקיף המדכא את עצמו.

מַכַּת בְּכוֹרוֹת – זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.

 

ומכאן:

מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים, האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.

מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים, העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.

לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.

 

"מצה

זו שאנו אוכלים, על שום מה?

על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם".

 

כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר?

 

מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה". המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

 

ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד.

תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר, ולימד אותם חירות מהי. ואף אז היו בועטים ומתנגדים וממררים את חייו. אבל על אף ההתנגדות לחירות, כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום, ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום, וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, ועדיין היו זורמים ונסחפים סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.

 

ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם.

לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות.

ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:

"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"

 

כך דרכה של יצירה.

אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים"

ואז, פתאום, ביום אחד, קם היוצר ומבקש להוציא את היצירה אל האור,

ואז היוצר ויצירתו "לא יכלו להתמהמה".

 

"מרור

מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה".

 

מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת ומרירותו כַּזָיִת, לא בא ללמד אותנו על סבל עצמנו, אלא על סבל הזולת. להזכירנו את המאבק להרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.

 

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כמי שחובה עליו לדעת

מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר והיכן היא אותה מצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

בוחר בין שיעבוד לבין חירות.

בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה.

לאיגרת השבועית של 2013 . 3 . 21