1. מבוכת התיאטרון

א. תיאטרון במעגל סגור

התיאטרון במבוכה. הוא איבד את התפקיד הקלאסי שלו כגורם מעורר של תודעה חברתית, כמכוון של דיון אישי ובין אישי מובהק, כגורם מחנך ומגבש תודעה חדשה או מחודשת לשם תיקון מצבו של האדם.

דוגמאות קלאסיות הן תיאטרון "הבימה", בשנותיו הראשונות, ששם לו למטרה לגבש תרבות עברית חדשה, כמו גם תיאטרון "האוהל" שהגדיר עצמו כתיאטרון פועלים, או התיאטרונים הסטיריים "הקומקום" ו"המטאטא" וקדם להם "התיאטרון הארץ ישראלי". כל מה שהציגו – בין אם הייתה זו קלאסיקה מחודשת, דרמה, טרגדיה, קומדיה או סטירה – התכוון לרענן את תודעת הקהל ולכוון לחשיבה אקטואלית. כל אלו הם כבר היסטוריה רחוקה.

באחד ממפגשי "שבתרבות" שנערך לא מכבר בפתח תקווה, ובו הגשתי קטע מתוך "היטלר, הוידוי האחרון", בתוך גל המחמאות וההערכה, אמר צופה אחד: "אבל זה לא בידור!" האמירה זאת גילמה בתוכה במשפט פשוט אחד, את ציפיותיו של קהל רחב: תיאטרון הוא בידור. מה שנאמר מגלם בתוכו גם את מה שלא נאמר: תיאטרון אינו אמנות. כי אמנות מטבעה נועדה לעורר דיון אישי ובין אישי, נועדה לנער את מערכת האמונות והדעות המרכזית, לעכור שלווה מדומה, לערער על הסדר הקיים. בידור נועד לענג עינוג זמני, לשמר סדר קיים, או במילים פשוטות יותר: להרדים את תודעת הקהל, להרחיק אותו מן הממשי ולקבע תודעה כוזבת.

ראוי להבהיר שאין בכוונת הדברים האלה לבטל את הצורך האנושי בבידור. הוא לגיטימי וראוי. אבל במצב הדברים היום, למה הדבר דומה? למי שאוכל "במבה", בוקר צהריים וערב וזהו מזונו היחיד. אפשר למות מזה. כך גם הבידור, לאורך זמן, ממית תודעה.

האמריקאים, שהמציאו מחדש את הקפיטליזם החזירי, הגדירו זאת באופן מבריק בשתי מילים: "תצחיק אותם!"

קטע מתוך "שיר אשיר בגשם" (1952): תצחיק אותם!

ועל כן מרבה התיאטרון להציג קומדיות, מחזות זמר ודרמות משפחתיות שכמותן אפשר למצוא בטלוויזיה וודאי שאין חובה לטרוח בגינן ולצאת אל התיאטרון. גם כשהוא מציג שייקספיר ודומיו הקלאסיים, הוא עושה זאת בצורה ערמומית. הוא נמלט מתפקידו הקלאסי, אל המסווה של "תרבות גבוהה". גם זו יכולה להיות חוויה לגיטימית לעצמה. אבל אם בה כדי לעורר תודעה, במוקדם או במאוחר היא מתישה ומשעממת.

גם אם הבמאי מבקש לסנן פנימה אמירה אקטואלית אופוזיציונית, כלומר חתרנית, המסר מוחבא במיומנות רבה כל כך שדרוש בולדוזר כדי לחשוף אותו וגם אז הוא יתגלה חיוור ומרוכך. ודאי שלא יהיה בכוחו לעורר דיון קל וחומר לעודד לפעולה אנושית מתקנת.

בכינוס האחרון של בת"י, איגוד במאי תיאטרון ישראליים, אמרה המחזאית עדנה מזי"א – נציגה מובהקת של התיאטרון הרפרטוארי המסחרי הגדול – שקשה למצוא היום מחזות ישראלים ראויים. זה היה רק אחד מהדברים שאמרה אשר עיצבנו את הבמאים הנוכחים במקום. אבל אמירה זו יש בה אמת מסוימת. התיאטרון הרפרטוארי הממוסחר, הבנוי על פי מודל קפיטליסטי מובהק, יש לו מרחב רפרטוארי מוגבל ביותר. עליו למצוא מחזות שיביאו קהל, שלא יעוררו התנגדות ויהיו קלים לעיכול. השילוש הלא קדוש הזה מבטל את התיאטרון כגורם מתקן והופך את טקס ההליכה לתיאטרון לחוויה מרכזית ובאמת לא חשוב מה מתרוצץ שם על הבמה.

יוצרי תיאטרון הם בני אדם מן הישוב וככל האדם הם מתפלגים על מערכת השעות והאמנות שלהם בעקומה נורמאלית, כלומר הם מתרכזים במרכז. לרובם חשוב ביותר להתפרנס, בכבוד או שלא בכבוד, ולמלא את המשאלה הבסיסית ליצירה. האם אפשר לטעון כנגדם? ודאי שלא. זוהי זכותם האלמנטארית ללא כל ערך מוסף. כמו באוכלוסיה הכוללת, רק מעטים מביניהם חדורים בתחושת שליחות חברתית.

"מה הם רוצים ממני? אני בסך הכול שחקן", אומר בן דמותו של השחקן הנדריק האפגן ב"מפיסטו" של קלאוס מאן.

ב. שחקן בבריחה מעצמו

השחקן הוא משל לתיאטרון והתיאטרון משל לחיים. כפי שהתיאטרון נמלט מהתמודדות עם הממשי, כך גם השחקן. שהרי כבר נאמר שהשחקן הוא ככל האדם וככל האדם הוא מבקש ליצור בשלווה ולקבל אהבה. זוהי זכותו האלמנטארית והוא מוכן לממש אותה גם ללא ערך מוסף.

באמצע המאה הקודמת, ראה התיאטרון צורך חיוני בתגובה מעוררת למציאות המיידית שבתוכה הופיע. כך גם השחקן פעל מתוך מודעות אישית וחברתית. היום צצים בכל יום מורי נבוכים המבטיחים בשורות חדשות כדי לעשות כל יוצר למצליח, כלומר מקובל בציבור ומרוויח ממון ופרסום.

יש קו נמשך אחד בין חלק גדול מבשורות אלו: הניקיון. ניקוי השולחן מהחיים המיידיים והתרכזות במשימה יצירתית כאילו כל העולם כולו לא קיים. מי שעמד לפחות פעם אחת על במה, כתב ולו פיסקה אחת, צייר ציור אחד, יודע שמדובר בפרדוכס בלתי פתור. לעולם אינך יכול למחות לחלוטין את המציאות הפנימית והחיצונית, האישית והחברתית. שחקן, ברצונו או שלא ברצונו, רגיש לכל תנועה של קהל. ידו של הצייר מגיבה לתנועות וצלילים סביבתיים וכן הלאה.

על כן, ברצוננו או שלא ברצוננו, בנקודת זמן האורבת לנו בכל רגע, נאלץ להגיב למציאות המיידית, הנעימה או המתסכלת ולנקוט עמדה יצירתית באשר אליה.

כי ההרמוניה האנושית והאמנותית מתקיימת רק כאשר יש תנועה נמשכת בין מה שעלינו ליצור לבין החוויה האישית הכוללת שלנו.

(א.)

--------------

2. הספק והאמון, דרמה אנושית (47, המשך)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס' 47.

...כל תופעה מתקיימת בתוך הזמן שלה. לכל אדם הזמן הפרטי שלו והזמן המשותף לו ולחברה שבתוכה הוא חי. זמנו של אדם בא לידי ביטוי בקצב התרחשות האירועים בתוכו, עד שהוא נותן להם ביטוי חיצוני. ברגע מתן הביטוי החיצוני עליו לפעול על בסיס הזמן המשותף לו ולחברה שבתוכה הוא פועל.

ככל שהזמן הפרטי הוא דומיננטי יותר בחייו של האדם, כך הזמן המשותף לו ולזולתו פחות דומיננטי. מי שפועל בזמן הפרטי שלו בלבד, מבטל את הזמן המשותף לו ולזולתו, והתוצאה היא התכנסות פנימה וניתוק מהסביבה החיצונית. ככל שמגמה זו נמשכת כך הולך ומתבטל הקונפליקט שבינו לבין הסביבה החיצונית.

ככל שמתמעטים הגירויים החיצוניים החודרים אל האדם פנימה, מתמעטת ההפריה ההדדית בין הזמן הפרטי לזמן החברתי המשותף לאדם ולסביבתו החיצונית, עד לניוון הזמן הפנימי שלו וביטולו. תהליך האיון העצמי של אדם כזה יש לו משמעות מעשית גם מבחינת זמנו של האדם. לדוגמא: תהליך התבגרותו של אדם מתבטא בהשפעה ההדדית שבין הזמן הפרטי לחברתי. זקנה מנטאלית של אדם מתבטאת בניתוק הקשר בין הזמן הפרטי לחברתי.

עקרון זה תופס גם באשר לחברות ועמים. לכל חברה הזמן הייחודי שלה והזמן המשותף לה ולחברות אחרות. לכל גרם שמימי הזמן הייחודי לו והזמן המשותף לו ולגרמי שמיים אחרים.

("המעגל הפתוח", עמ' 139. המשך יבוא)