הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


(מבוסס על מקרה אמיתי)

חלק 1

כל מה שאני רוצה זה לישון. מאז שראיתי את העיניים האלה, אני לא יכול לישון. פתאום עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים הן מביטות בי, חודרות אותי, נכנסות לנשמה. לכו מכאן. אולי זה הבן שלו? אותו מבט מתחנן "פליז קפטן, פליז!". אני חש ביד שלו מחזיקה ביד שלי. הנשיקות שלו הגעילו אותי. כמעט הכנסתי לו סטירה באותו הרגע, אבל לא רציתי ללכלך את היד. הוא מתחנן "פליז, פליז, נו, קפטן מי פמלי, בייבי פליז, נו!". מה הוא מנסה לעבוד עלי? ואז קם המניאק השחור ונעץ בי את העיניים האלה. זוג פרוז’קטורים שחורים. אני טובע בתוך העיניים האלה. די, אני לא יכול. שמישהו יציל אותי.

 

מי יציל אותי? מה יציל אותי? כל יום מביאים עוד ועוד כושים. ממלאים את הרחובות. למישהו איכפת מזקן כמוני? מהכושים אכפת להם. אני עוד רציתי לעשות טובה, להביא אחד פחות. אני מת לישון, לישון. רק להניח את הראש על הכרית לעצום עיניים, לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים. אבל עכשיו, מתוך הגל אני רואה את העיניים, את הפרצוף. מים הוא מבקש, מים, בלי מילים, רק בידיים. בדיוק כמו המניאק הזה שראיתי בחצר לפני כמה ימים. אותן עיניים. אותן תנועות. ואני כמו פרייר, לא מבין מה עובר עלי.

 

אני הולך לקיוסק וקונה לו בקבוק גדול של מים מינרלים קרים. מי עדן קניתי לכושי. במקום להגיד לו מה שאמרתי אולי לאבא שלו ובצדק אמרתי: "תישתה מים מהים". גם הוא התחנן במבט, הוא לא היה צמא אני בטוח, אבל רצה שארחם עליו. שאני ארחם עליו? את כל כמות הרחמים שיש לי כבר הוצאתי מזמן. אז, כשהבאתי אותם באניות מסריחות מרוב אנשים, דחוסים, מבולבלים, מבטים מבוהלים, מתחננים, כבר אז זיהיתי את הכול בעיניים. אבל הם היו משלנו. יהודים שיצאו מן התופת. על הגב סחבתי אותם. אז גמרתי את כל כמות החמלה שהייתה לי.

 

אבל מי בכלל זוכר מה עשיתי? את מי זה מעניין מה עשיתי? מה תרמתי? את הכושי זוכרים לי. זה כן. את הכושי. איזה כותרות ענק היו בעיתונים: "זרק כושי לים". אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? אבל עכשיו, במקום לישון אני חושב על הכושי.  אלה לא ייסורי מצפון מאוחרים. מה פתאום ייסורי מצפון?! שלא תיטעו לרגע. החיים לפעמים אכזריים. מה? אני לא יודע?! יודע! ועוד איך יודע! אין כאן אחד שחי במדינה הזו שלא יודע. אין כאן אחד שלא איבד מישהו בדרך. ואני שואל בשביל מה? בשביל שעכשיו יכניסו את כל הכושים האלה? מה זה? מדינה פותחת רגליים כמו זונות בדר-א-סלם? מאיפה שהבן זונה התגנב לאוניה שלי? כן! לאוניה שלי!

(המשך יבוא)

(יוסי זיו, מנחה-במאי ושחקן, בוגר תיאטרון החדר)

לאיגרת השבועית של 2013 . 7 . 11