סיפור. חלק 2 מתוך 2

 

ד,

כעת נחזור עם המצלמה לחדרון הצנוע בקיבוץ:

- "אם לא היית נכנס לחדר החולים הזה, ואם היו נותנים לך זריקת חיסון בזמן, היית מתגבר על הווירוס של הפוליו, והיום היית יכול להיות כמו כל הילדים האחרים. כל הבעיות הפסיכולוגיות, המורכבויות הנפשיות שלך, היו נעלמות. היית ילד בריא והרמוני כמו כולם". אריה מביט בה בתימהון, כמו גם במצלמה איתו.

-"כמו כולם? אני? כמו כולם? אימא, אני לא רוצה להיות כמו כולם, אני לא כמו כולם, ולעולם לא אהיה כמו כולם. ואימא, לידיעתך" הוא קם ללכת, המצלמה מטיילת על אימו המופתעת מדבריו: "אני בריא, אימא, אני הרבה יותר בריא מילדים אחרים. אימא ותעזבי אותי עם הסיפור הזה, טוב?" הוא קם בדרכו החוצה, לחצר, לטבע. למרות שאנו שומעים את קולה הערב של אימו: "אריה לאן אתה הולך? אולי תישן הלילה בבית? במקום ללכת לחדרי הילדים השוממים, המשמימים האלה?" ואריה לא עונה הוא יוצא.

 

ה.

מכאן אולי נאפשר למצלמה, ורק לכמה שניות, לטייל עם אריה הקטן בן שנה וקצת, הצועד לצערי הרב, מחדר הילדים שבו הוא גר אל חדר הילדים שבו שוכבים ילדים חולים מאוד, נגועים במחלת הפוליו. כן, כי צריך להראות שהוא בן שנה בלבד, ברגע הנוראי הזה שבו חטף את הווירוס האיום הזה שנקרא פוליו או פוליומליט בלעז. איך ילד בן שנה צריך לדעת לא להיכנס לשטח האסור? בסך הכל התחשק לו לדבר איתם. בא לו לשחק איתם, וכעבור כמה דקות, זועק מכאבים ברגליים, בשרירים, בעצבים. מתפוצץ מכאבים. ואז כלום. משותק מכף רגל עד ראש. לא זז. כמעט מת, מצאו אותו. המצלמה מוצאת אותו.

 

ו.

- "הבעיה היא שאני לא זוכר שנכנסתי לחדר החולים. אולי יש לך רגשי אשמה? שלא השגחת עלי?" אריה מעז ללגלג על אימו.

- "אריה יקירי, מחמל נפשי, איך יכולתי גם להשגיח עליך וגם לחלק תרופות, גם לחלק אוכל בכל הקיבוץ, גם ללכת עם הרופא לבדיקות בבתיהם של כל החולים? וגם לדאוג לכך שאתה לא תעבור לחדר הנגועים? זה בלתי אפשרי!" המטפלת שלך הייתה חייבת למנוע ממך את הטעות הגורלית!" המצלמה מחפשת את המטפלת, בקיבוץ...

ואין לו מה לומר, למה לו להאשים את אימא שלו על כך? האם ניתן לשנות את העבר? כן, זה אפשרי. נו, באמת? אפשרי? אולי בקולנוע לא בחיים האמיתיים. כאילו קולנוע זה לא חיים אמיתיים.

 

ז.

עכשיו המצלמה אצל אריה, בראש שלו, פלשים של זיכרונות. הוא נזכר כיצד שני הוריו עומדים מודאגים מאוד ליד מיטתו של התינוק אריה וכל גופו משותק.

 

ח.

"תראה ילד, אתה אולי לא זוכר, אבל כל הגוף שלך היה משותק! מה יכולנו לעשות? לא היה כסף בקיבוץ. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, רק רופאים שהיו מקורבים לצלחת התרופות חיסנו את ילדיהם. אתה לצערי לא קיבלת את החיסון", היא מנסה לשכנע אותו. "כל הגוף שלך נלחם בווירוס וסילק אותו. אתה גיבור, ילד שלי. בוא אלי תן חיבוק, גיבור ווירוסים שכמוך". המצלמה מראה את אימו, מחייכת בהנאה ואוהבת מאוד. אך אריה חומק לו באלגנטיות מהחיבוק של אימו, בדרך החוצה. תמיד בדרך החוצה :

- "עזבי אותי. יגאל ניצח אותי בתחרות סוסים'" היא שומעת כאב עז בקולו הרך. והיא עדיין בעניין הפוליו:

- "נו, יגאל, גם הוא היה חולה ויצא מזה לגמרי".

 

ט.

בשדות, סביב לשני המתחרים התקהלו כמה אוהדים שמחאו כף ליגאל, הוא מבסוט. אריה מתבונן היטב כדי לראות את תגובתה של חמוטל. האם חמוטל איתו או עם יגאל? חמוטל לא מגיבה למבטיו של אריה.

- "בוא עוד תחרות אחת?" אריה הכאוב והפגוע מתוצאת התחרות, מציע.

- "אתה באמת רוצה ?" קול הזלזול נשמע ברמה.

- "עוד אחת וזהו". שניהם מתחילים לנוע לכיוון הקיבוץ, הסוסים עייפים, צועדים לאיטם. אריה מבין שתהיה עוד תחרות אחת, מהקיבוץ אל השדות. יגאל לא מבין ולכן מצעיד את סוסו בקצב הליכתו של הסוס.

- "אתה לא רואה שהסוסים עייפים, קצת התחשבות". יגאל מתפרץ בצחוק רע, חושף את שיניו הלבנות.

- "כשנוח לך הם עייפים. פחדן". אריה לא מוכן לוותר לו, נאבק. תמיד נאבק.

- "צער בעלי חיים, לא חושב?" ממשיך לצחוק וללגלג. חשבתם לרגע שאולי איכפת ליגאל על הסוסים? חשבתם שאולי הוא רוצה להגן עליהם מפני תחרויות מרובות מדי שעלולות לפגוע בבריאותם? לא חשבתם.

- "אני אקרע אותך בשח-מט". אריה משכנע את עצמו, מבטיח לעצמו וגם ליגאל, כי בשח-מט הוא חזק. ואם לפי דעתו יגאל סתם מתחמק מעוד תחרות ועוד תחרות, כדי שהוא יוכל סוף-סוף לנצח אותו. כי אולי לא שמתם לב ואינכם יודעים, אריה מעולם לא ניצח את יגאל בתחרות דהירות סוסים. וזה כואב. ויגאל מעולם לא ניצח את אריה בשח-מט.

יגאל ואריה, לאחר שהשיבו את הסוסים למקומם באורווה, מאחר ורחצו את הסוסים באהבה, וגם הורידו את האוכפים, החזירו אותם לתאיהם באורווה ונעלו היטב את הדלתות. והמצלמה הראתה לנו אפילו את הריחות והגללים. ואפילו האכילו והשקו את סוסותיהם. ריחות, כפי שאמרנו לא נביא לכאן, אבל המצלמה יכולה לצלם את המקור לריחות. לא?

 

י.

שניהם מגיעים לבית הילדים בקיבוץ. בראשו של אריה תמיד אותה שאלה מטרידה: "היכן חמוטל?" המצלמה תראה לנו את אריה ואת חמוטל לחילופין.

כל הבנים מאוגדים סביב משחק השח-מט, אריה מתמודד נגד יגאל. לאן הלכו חמוטל ודיאנה המתוקות? יגאל נראה מצוברח מאוד ורוצה עוד סיבוב, אריה מסכים. יגאל מובס, אריה איננו מניד עפעף, לא שחצן, לא מלגלג, לא מתרברב ולא מתלהם. לזכותו יאמר. רק מנצח פעם ועוד פעם. שאר הנערים מריעים לו והוא רגוע. עוד ניצחון ועוד ניצחון. עד שיגאל נמאס לו:

- "אז מחר אני אראה לך מה זה לדהור על סוסים! אני אלמד אותך איך דוהרים!" ויוצא מחדר הסלון, לכוון חדרו, ומשם צועק: "אני אלמד אותך לקח", צחוק הילדים נשמע מחדר האוכל, שהוא למעשה גם הסלון המרכזי בבית הילדים.

- "כמה סיבובים שתרצה, בשח-מט תמיד תפסיד", גם אריה מרים קולו כדי שיגאל ישמע אותו היטב בחדרו.

- "למה?"

- "כי לי אין רגליים להכות בסוסים ולכן המוח שלי התפתח על חשבונם". איך אריה אומר זאת? בפתיחות? מתוך כאב? סתם זורק רעיון.

(בינתיים רואים במצלמה את מימה היפהפיה, נכנסת לבית הילדים, כל הבנים משתתקים ומביטים בה בתאווה. מימה אפילו לא מבחינה בשקט המתוח שיצרה כניסתה האוורירית, אל בית הילדים של הקטנים ממנה. היא באה לרחוץ את גופה האדיר ביופיו, במקלחות של הקטנים. היא כבר בת 22 שנים)

- "פשוט נגמרו לנו המים בחדרי הרווקים. אז באתי אליכם", היא אומרת וממהרת אל המקלחת... יגאל חוזר ומצטרף אל חבורת הגברברים. המצלמה גם.

-"זה בסדר, אנחנו כבר התרחצנו", לא להאמין, אבל גם אריה בין המתלהבים. המתלהמים. המצלמה גם.

-"שתוק !", יגאל נותן לו בעיטה קלה מתחת לשולחן, יגאל מרגיש כאילו הוא דוהר שוב על הסוס. המצלמה גם.

מימה נכנסת למקלחת, מתחילה להתפשט. המצלמה גם. יגאל אריה ויצחק נעמדים, גופם המתבגר מזדעק, מתקרבים לאט-לאט אל חור המנעול, ממתינים מעט, שומעים אותה שרה, המים מתחילים לזרום.

- "יצחק, לך לבדוק שאף מבוגר לא מגיע בדלת". יגאל פוקד עליו בקול מצווה כמו קצין בצה"ל.

- "לך אתה!" את יצחק לא מסובבים על האצבע, כפי שיגאל נוהג באריה בתחרויות הסוסים האין-סופיות, יצחק עקשן.

- "אוקי, אני הולך לשמור, אבל תקראו לי", אריה בחור טוב, נאיבי קצת, גם וותרן וגם אוהב אנשים. מתבדח, מבין עניין במהירות, הולך מייד אל הדלת כדי שאיש לא יפתיע אותם בזמן מעשיהם... המצלמה הולכת איתו.

כמובן, יגאל מציץ ראשון דרך חור המנעול,  גם המצלמה. כמה ביטחון יש לנער הזה, בזכות אביו מר חזק, יגאל חזק, שם חזק, משפחה חזקה בקיבוץ, מעמד עליון. למרות שיצחק דוחק בו כל העת, יגאל ממשיך להתבונן לבדו. חושב על עצמו קודם-כל. נו אז מה, הרי גם יצחק רוצה לראות אישה עירומה. זה טבעי. זה נורמאלי. לכן, יצחק דוחק בו. יש מאבק כמעט אלים בין שניהם ליד חור המנעול. גם אנחנו והמצלמה, רוצים לראות את מימה עירומה. אבל יגאל לא מאפשר לנו, עם המצלמה, לגשת אל חור המנעול. גם אריה היה רוצה. גם יצחק. אבל יגאל עם הביטחון שלו קצת מגזים.

-"איזה שווה!" יגאל לוחש לאוזנו של יצחק. אריה מתעצבן שהם לא קוראים לו לבוא לראות אותה במערומיה, "ראית איזה אשכוליות?!" יגאל לוחש ליצחק, שמנסה גם להציץ ולא מצליח. יגאל מראה בידיו, את גודלן של האשכוליות "כאלו" ורק אז, יגאל מפנה מקום ויצחק מצליח לדחוק אותו ולתפוס את חור המנעול אל תוך עינו.

-"וואו!" עכשיו יצחק צוחק, מאחר ודחף את יגאל, עכשיו יצחק צוחק. נהנה, "יש לה ענקיים"! הוא חושב שהוא לוחש. וגם המצלמה צוחקת.

- "אולי תשתקו", אריה לוחש להם ממקום המשמר על הדלת, "שומעים אתכם עד לפה! דבילים!" אריה עוזב את המשמר, "נמאס לי, שמישהו יבוא להחליף אותי, נו כבר!", הוא מתקרב אליהם. אך ברגעים אלה ממש כבר שומעים שהמים נסגרו...

ואז בדיוק ברגע שאריה עזב את המשמר בכניסה לבית הילדים, נכנסת יונה, והמצלמה אחריה. היא מייד רואה את יצחק ויגאל ליד חור המנעול וצועקת עליהם.

יונה היא חתיכה מדהימה, רזה גבוהה יחסית, גוף חטוב ועיניים חומות כמעט שחורות, זריזה מאוד ונוטה לצעוק: "תתביישו לכם! מה אתם עושים? זוזו מפה גועליים! אתם מגעילים אותי! עופו מכאן!", מגרשת אותם, פונה אל מימה, "מי זאת שם? הילדים כאן מציצים לך! אולי תסתירי את גופך!" מימה לא עונה, כאילו לא ממש, לא בדיוק איכפת לה, במצלמה רואים אותה מתנגבת עירומה. רואים אותה מנקודת המבט של יצחק, כולו מחייך אל יונה, כמי שהתגבר על הבושה והצליח לראות בחורה במערומיה, במציאות, לא רק בסרטים.

יגאל מזנק לעבר יונה, פותח את חרצובות לשונו כועס וזועם עליה: "למה תמיד את באה ברגע הקריטי והורסת לנו את כל התוכניות שלנו? אין לך מה לעשות בחיים העלובים שלך?"

יונה איננה מוותרת לו וגם היא זועמת עליו בחזרה: "לא! חוצפן קטן, אין לי! אתה לא חושב שאתה מגזים!? למה שתציצו לה?"

-"אולי תלכי לקרוא איזה ספר, או להתמזמז עם החבר שאין לך? לפני שאת באה להטיף לנו מוסר?" הוא זועק עליה. ליגאל יש פה גדול והוא לא חושש מאף אחד, עם אבא כמו שיש לו, מר חזק, הוא לא חוסך מאיש את חדות לשונו: "את מבינה יונה, את לא תבואי הנה להפריע לנו כל פעם! אנחנו לא סובלים אותך. מי את חושבת שאת? חתיכה? תאמיני לי, אני מומחה בתחום. את לא! אצלך אין מה לראות! את הרי מקווה שנבוא להציץ לך הא? אז יש לי חדשות בשבילך, לא נבוא. הגוף שלך צר מלהכיל אשכוליות"... וכל הבנים מצטרפים אליו בצחוק.  גם המצלמה.

יונה לא נשארת חייבת, למרות שאני (מאחורי המצלמה) חש פגיעות והעלבות בקולה: "אתם חוצפנים קטנים ומכוערים!  יגאל אתה בטח חושב שאתה איזה חתיך הוליבודי!?"

יגאל עונה בנון-שלנטיות: "כן!", שוב הבנים שאיתו צוחקים. ויונה הולכת בבושת פנים... והמצלמה גם.

בינתיים, בזמן שיונה, הפגועה, עסוקה בעימות המילולי, לענות ולא להישאר חייבת ליגאל ולשונו החריפה, היא זזה מהמקום. למעשה יגאל בכוונה מעביר אותה עד לדלת חדרה, כדי שאריה  יוכל  בחופשיות להציץ. ואריה אכן מתקרב לחור המנעול, מציץ ורואה את מימה, אלא שהיא כבר לבושה חזייה ותחתונים, יפהפייה. קצת שמנמונת.

 

יא.

כיתה בבית ספר ויצמן, המורה לאה מלמדת אנגלית, אריה מאוהב בחמוטל ומתבונן בה כל העת, חמוטל איננה יודעת זאת, מתעלמת...

Lea: What is the most important word for you Arie?

Arie: For me is love

Lea: And Hamutal ? what is it for you ?

Hamutal: Singing

Lea: So how come your mother said you both were from the same profession in life?

Arie: Did she say so to you?

 

(אוריאל זוהר: רגל משותקת, לא רגל מעץ. חלק 2 מתוך 2. הסיפור יצא לאור בספר:  "אהבתך מתבוננת בי מאחורי הגדר" בהוצאת אחוה, 167 עמ', חיפה 2013)