הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


הלשון השוֶדית / נתן אלתרמן (1943)

 

מעטים הם יודעי הלשון השוֶדית

מי דובר בה? אולי רק השוֶדים עצמם.

וקטן ומֻצְנָע העָם.

כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת.

 

ועת שוֶדיה אמרה: "הנני מקבֶלת

מגבול דַנְיָה את כל היהודים הגוֹלים",

נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד

כמה דל הוא בשוֶדית אוצר המלים.

 

כי רבות מדינות כבר כָהֵנָה הכריזו,

אך הללו הראו את גִנְזֵי לשונָן

במילות "אינפילְטְרַציה",

ו"קווֹטָה" ו"ויזה...

רק בשוֶדית מלים שכאלו אינן.

 

ועת נער נמלט אל גבול-שוֶודיה מציד,

היא איננה פונה לעַיֵן בַמפות.

היא פשוט מוליכה אותו פנימה לַבַית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרַנְסְפורט.

 

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים

ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,

אך לפני הצילן איש-טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט בַמִלון.

 

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַפּרפר היא -

יש "קצה-גבול-של-יכולת",

או "כושר קליטה".  

רק בשוֶדיה עוד חי המנהג הברברי

להציע לַהֵלֶך כוס תה וּמִטָה.

 

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,א

היא כותבת פשוט: "הַכְנִיסָה מֻתֶרת"...

ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

 

ויאמַר לה האל בדמעה: שוֶדיה, שוֶדיה,

שתי מלים נשכחות את כָתַבְתְ על פתחים.  

אך שוות הן טרקְטַטים ואנציקלופדיה,        

כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.          

 

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ

ואָמרו זה לזה: מָה רבה התהום,

אם שתי המלים הפשוטות האלו

הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.

עוז ותמורה / יואב איתמר (2013)

 

מעטים הם יודעי הלשון הישראלית

מי דובר בה? אולי רק הישראלים עצמם.

כי ארצם במזרח התיכון אובדת,

וקטן ומֻצְנָע העם.

 

ועת ישראל אמרה: "אינני מכירה

באף אחד כפליט אלא כמסתנן",

נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד

למה בדיוק הממשל התכוון.

 

כי רבות מדינות כבר כָּהֵנָה הכריזו,

אך הללו הראו את גִנְזֵי לשונָן

יש להן "אינפילְטְרַציה",

ו"קווֹטָה" ו"ויזה"...

רק בישראלית מלים שכאלו אינן.

 

ועת נער נמלט אל גבול-ישראל מציד,

היא איננה פונה לעַיֵּן בַּמפות.

היא פשוט מוליכה אותו בחזרה לַבַּית,

בלי לחשוב כי זו שאלה של מצוקות.

 

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים

ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,

אך הן קבעו מכסות לקליטת הפליטים

בשבילנו יהיה זה מוצא אחרון.

 

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַּפּרפר היא -

יש "קצה-גבול-של-יכולת",

או "כושר קליטה".

רק בישראל עוד חי המנהג הברברי

לתת להם בתחת בעיטה.

 

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,

היא כותבת פשוט: "לכו לכלא"...

ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

 

ויאמַר לה האל בדמעה: ישראל, ישראל,

פעם עמך גם חיזר על פתחים.

עכשיו מחנות ריכוז את יוצרת,

ואצלך נגמרות כל הדרכים.

 

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ

ואָמרו זה לזה: מָה רבָּה התהום,

אם גורלם של הפליטים האלו

הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.

לאיגרת השבועית של 2013 . 12 . 26