הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק רביעי)

 

ד.

   ושוב חלפו שבועות, ושוב נפל דבר ברחבי הממלכה ולא דבר של מה בכך, כי היה זה השוק. "הבו לנו אשראי", קראו אז רבי הממלכה שעה שסקרוהו, "יען-כי נחנקים אנו בחלל נמוך-התקרה הזה";  וכדרכם מימים ימימה, תחת הבט על הרצפה שנסדקה, הגביהו מבטם, כי אמרו נרים התקרה הרבה מעבר לגובה העננים שבהם היא ניצבת כעת חיה. וינקפו אצבע, ותרום, ותהי רווחה. ויאמרו, "ראו כמה מאוורר השוק, כמה מרווח הוא, כמה...", רחרחו כתרים אחר איזה ריח מוכר, "שומם הוא ומשמים, הבה נשוב ונעמיד בו מגדלים מהירוק הירוק הזה". וכאותם יצירים זעירים הכמהים לצוף שבינות לחרכים, כמימים-ימימה, כבר שקודים היו, על ליקוטו  למען דשן עצמם במגדלים מחודשים.
 

  ובאותם הימים איש היה במי-רננים והאיש אחד מהמתרוננים הבכירים. מדי בוקר בבוקרו  נכנס היה ללשכתו העשויה על טהרת עץ הטיק, מתיישב על כורסתו בעלת המרכב הפניאומאטי, משלח את זרועותיו הבשרניות ובאחת גורף  מעם שולחנו את ים הטענות והמענות ומטילם במין חדוות מעשה אל הפח שלרגליו. ואולם, באחד הבקרים נטולי העבים, אלו הלוטפים את האדם בקרני פז, הביט שלא כהרגלו, על אחת מאותן המעטפות והנה הוא מבחין על גבה בבול שעורר בו זיכרון נושן. הרי זה בול הנסיכה השחורה!, התפעם. שכן היה זה בול שערכו לא יסולא בפז ושאותו חמד כבר משחר ילדותו. חיש מהר נטל את המעטפה ויעקר המכתב מתוכה ובעודו עומד להשליך את סרח העודף הזה אל הפח, אחז בו זיק של סקרנות ויפתחהו ויסקרהו בחטף.
 

  "מה זה הקשקוש הזה?", הוריקו פניו, "חונכתי", החל לצטט, "למצות את  שפופרות השיניים עד תום?, איזה זבל! האם אין למתרונן בכיר שכמוני דבר לעשותו מלבד אשר לקרוא מידי בוקר ים של הבלים? ועוד הוא מוסיף וטוען שאין לו מחסן! הא, הא, אתה תקבע אם יש לך מחסן או אין לך?! ומה זה? החזר הוא מבקש, הקמצוץ! אבל..", רקדו השיפולים התחתונים של כרסו, בעוד חרחורי עליצות בוקעים מפיו, "זה כבר עולה על כל דמיון! "חבל, הא, הו כמה חבל...", נכמר קולו במן גוזמא,  "חבל על כל טיפה!", צחק עתה צחוק רם ומשוחרר, "איזו עתיקות! איזו אידיאולוגיה! צא, צא ברל'ה, צא, תתקדם. אוי", התכווץ ממשטמה, "אני כל-כך שונא ריח של נפטלין!" או-אז אגרף ימינו, יהלום בעוז על פעמונו השולחני.
 

  זה אך הלם ותפתח הדלת ויכנס בעדה מתרונן דק וקדורני ויתייצב מלפניו. "ראה", החל הבכיר, "יש לנו עסק עם מישהו שיש לו אוסף בולים עתיק, הא, הא. ואני מוכן להמר שהוא עוד שומר קופה מימי ילדותו, שלתוכה הוא משלשל זוז ועוד זוז. בקיצור יש לנו עסק עם איזה רן חסכן מימי התנ"ך. ועכשיו שמע: למען הוסף עוד קצת שומן רך ומתמוסס בפה שכזה, למגדלינו, חמש ספרות חוב אני רוצה ממנו, אז יאללה היכנס בו עם כל הגז! זוז!".

"אני מיד הולך להעביר הילוך במכונה", תססו קרבי הקדורני, "המנוע הולך לטרטר לו את העור עד שיראה כמו עור של ברווז שקיבל פריחה!".

"תאמר, אתה ממחלק הסופרים?", הוכיחו, "לא!", נקב,"אז, אנא, אל תלאה אותי בתיאורים! לעבודה!" סיים בקול תקיף.

"למה הוא פולש לתחום לא לו?", התמרמר משיצא, הרי התיאורים וביניהם אלו על מונים הנמצאים מאחורי גדרות, בתוך מחסנים ובייחוד אני אוהב: 'שהיה שם כלב גדול!', הא הא. הרי את כל העול של חיבור הסיפורים האלו אנו מטילים על מחלק הסופרים שאותם אנו מעסיקים בעלות סמלית. שכן הם כל-כך מאוהבים בסיפורים של עצמם. הא, הא", התגחך לו בסתרי לשכתו עוד שעה ארוכה.
(המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2013 . 12 . 26