חייב להזכיר לעצמי

כאשר הצרכנות, הנהנתנות, האדישות,

מגיעים אל מעבר ליכולת הסבל,

אני חייב להזכיר לעצמי ולחבריי:

הקפיטליזם מת.

מה שנראה על פני השטח כקפיטליזם,

הוא גוויה ששמה קפיטליזם

והיא ממשיכה להרעיל בארות וחיים.

אם הקפיטליזם מת, חייב למות גם הפוסט-מודרניזם,

שהרי הוא יצירה מובהקת של הקפיטליזם.

הצרכנות, הנהנתנות, האדישות לגורל הזולת, הרלטיביזם,

לא נחוצים לנו עוד.

אין משמעות לצרכנות,

כי תחילתה בחסר קיומי וסופה בתסכול על חוסר היכולת לצרוך עוד.

אין משמעות לנהנתנות,

כי היא אורגזמה רגעית שככל שהיא נמשכת היא מאבדת את טעמה.

אין משמעות באדישות לגורל הזולת,

כי ברגע שבו אנו מודעים באופן ממשי לאדישותנו לגורל הזולת

אנו נתקפים אימה קיומית שמקורה באפשרות שאנו עצמנו נהיה נטושים.

אין תקווה ברלטיביזם, זו התפיסה היחסית של המציאות שבה אין נקודת משען,

משום שאדם זקוק למשמעות שהיא מעבר למילים שמקיפות אותו ומגדירות אותו.

הוא זקוק לאלוהים אחד.

על כן כה רבים הולכים אל הדת

או מדשדשים על פתחן של דתות כיתתיות וכתות נבדלות.

אבל דתות וכתות אלו, ככל שהן מספקות נחמה ותחושת שייכות,

כך הן גם מצרות את חופש היצירה של האדם.

יש דת אחת שגבולותיה עד קו האופק החי ומרחביה תחומים רק על ידי הדמיון האנושי

והיא דת היצירה.

דת היצירה רק זקוקה לאדם המודע לעצמו,

חי על פי צרכיו הבסיסיים,

נהנה מתוך התעמקות בלמידה נמשכת של עצמו וזולתו

רגיש לזולת ונאבק על זכויותיו

ויודע כי בכל הכאוס היקומי המקיף אותנו

יש לשים נקודת משען אידיאית אחת וקובעת.

דת היצירה היא אוניברסאלית

והיא מושתתת על בסיס עיקרון מוסרי אוניברסאלי אחד:

תיקון מצבו של האדם.