הם חזרו מסרט. אני שואל איך היה. שתיקה ובהייה.
לא ממהרים לענות. השתיקה נמשכת שניות אחדות בלבד אבל אפשר לחוש בהיסוס המתקיים
בפרק הזמן הזה ואז משיבים.
"מצחיק", היא אומרת ואני מבין שהסרט היה מצחיק. "מעניין", הוא אומר ויש להבין שהסרט היה מעניין. כשאני מבקש פרטים הם נראים פתאום עייפים ולא ממש מעוניינים. אולי הם לא מוכנים למאמץ האינטלקטואלי שבפירוט תוכנו של הסרט, או אינם יודעים מה ראוי לומר או לספר על הסרט הוא מעשה של קלקול חברתי, ספוילר בלעז, שלא יעלה על הדעת לבצע אותו בחברה הגונה. כאילו שסיפור תוכנו של הסרט הוא הסרט כולו ומלבדו אין בסרט דבר. תוכן וזהו. לא רעיון מרכזי, לא מסר אישי וחברתי, לא ערך אסתטי, לא הבחנות אנושיות מרחיבות דעת או לפחות מפליאות, לא כלום, תוכן וזהו. או שמסירת פרטים על הסרט נראית להם כמעשה נתינה שאין רווח בצידה ואולי השאלה שלי פשוט לא במקומה והיום כבר לא משוחחים על מעשי יצירה. לא משוחחים כלל. מדברים פה ושם. זורקים מילה ועוד אחת. היה מעניין, לא מעניין, מדהים, נפלא, לא ממש. מילות מפתח, קצה קרחון שבולט מעל למים וכולו נעלם מעינינו. לא שיחה. לא שיח. רואים סרט, אומרים "בסדר", מסמנים וי וממשיכים. מצב בטטה.
זמן רב לא שמעתי "וואהו!" גדול ומתלהב
על מעשה יצירה. אני לא מתכוון לתגובות "וואהו!" של ילדים או נוער
שמתלהבים מקצה שפמו של ידוען, אלא "וואהו!" גדול ורחב ועמוק ומדושן עונג
או מלא קבס, שמח או כועס. בכל אופן מבעבע בו רגש כלשהו. חיים מתלהבים ומוכיחים
לעצמם ולזולתם שיש דברים רבים בעולם שראוי לעלות בשבילם עלי בריקדות, להיאבק,
להשקיע את כל מרצך ברעיון שיש בו משום תיקון עולם. השומעים סביב מביטים בי כאילו
נפלתי מכוכב אחר או נתבלעה בינתי, כלומר שבלעתי את המוח שלי ואני קוקו.
הם לא מבינים על מה המהומה המילולית הזאת, הרי כולה סרט.
מכאן אפשר רק להתחיל בתיקון.
--------------
מחמאה
אם אף אחד לא נתן לך היום מחמאה, תן לעצמך אחת.
אפשר גם שתיתן לעצמך הערה אחת לתיקון עצמך וגם מחמאה אחת.
האיזון הנוצר ביניהן
יסייע לעבור בשלום את המשבר הקטן הבא.
--------------
באהבה,
אמיר
